כדוש ופסיכואנליזה

מודל קובלר-רוס מתאר חמישה שלבים החווה אדם לאחר אסון קטסטרופלי. החל משלב ה"הכחשה" וה"כעס", דרך ה"מיקוח", ועד ל"דיכאון" וה"קבלה" של האסון או האובדן.

כך חלפה מעל שנה של געגועים עזים לכדוש המקורי. בעוזבי את לה-פז חשבתי שאני נפרד רק ממשקה ה"אפי" שליווה את כדוש הבוקר, אך כבר עשרים כדושים חלפו מאז. מכעיס.
עשרים, רבותי, אני יודע שלא ציפיתם. עשרים כדושים שנדגמו במשך עשרה חודשים. וטרם נמצא מחליף הראוי לתהילה הבוליביאנית.

והפעם, מאוחר באבן גבירול, רחוב שכבר ידע לספק לי מנת כדוש בשעה מאוחרת, אך לא כה מאוחרת. לילות תל אביב עדיין רותחים והחורף שהפציע אך שבוע שעבר חלף הלך. אני מחפש גלידה.
מקום צבעוני המתקרא "גולדה" צד את עיני, סקירה מהירה של התכולה ואני מחייך משתי סיבות בלתי תלויות. האחת היא שמדובר למעשה מדובר ב"אניטה" בתחפושת. מי שמבין עניין בגלידות מזמן יודע ש"אניטה" שמקורה בנווה צדק היא הרשת הטעימה ביותר בארץ (והם לא שילמו לי שקל). אם אתה חולק עלי, אתה מוזמן להוריד מכתפייך את תואר "מבין עניין". בדיקה זריזה אישרה שגולדה הינו אניטה במיתוג לזכיינים. וסיבה שניה, ובכן, כדושים בחמישה שקלים האחד.

"שוקולד לבן, לואקר וקוקימן בבקשה", יריתי את הטעמים המוכרים אל המוכר
"אני לדבר קצת עברית"
הגם אתה?
לפעמים זה נדמה שמרבית המשרות ברחוב התל אביבי מאוכלסות על ידי זרים ובמיוחד על ידי אמריקאים יהודים חביבים. אם הם כולם כאן, לא פלא שכל העבודות המקבילות בארה"ב עצמה מאויישות על ידי מהגרים. וזאת יודע כל מי שביקר בניו יורק או לוס אנג'לס בשנים האחרונות.
יחד עם זאת, לא הבנתי מה לא היה ברור עבור האמריקאי החביב מלבד המילה "לבן".

עם שלושת כדורי הגלידה ביקשתי כמובן כדור נוסף, הכדוש. לא יכולתי להתאפק והתחלתי בקינוח.
על אף החזות המטעה הכדוש הגיע במרקם מעולה, הקירור מיטיב עימו והקוקוס מורגש אך במעט. אמנם חסר אגוזים, וחסר את העושר השוקולדי שאפיין את המקור. אך בהחלט נכנס לקטגוריית המומלצים. המוכרים טוענים שלא עובר יום מבלי שהם לוקחים אחד לפחות. לאור השעה המאוחרת ומצב רוב טוב של הכדור העשרים, הוא יזכה בתואר ה"טוב ביותר בלילה".

טוב זה כן, וגם טעים, אך עדיין לא זה. ואני, גם לאחר שנה נותרתי בשלב הכעס. האובדן רק מחריף במקרה הזה, בניגוד לתחזית הפסיכיאטרית.
או שמא תמיד הייתי כזה?

 

המחיר: 5 ש"ח

מסביר כדושים לתייר

המזרח התיכון מתחמם. שוב. הגזרה הסורית בוערת וזה טוב. מדינה הנתונה במצב חירום (על פי חוק) מיום היווסדה לא יכולה להתנהל כך על מי מנוחות. חודשים בודדים של רגיעה ישראלית וכאוס מוחלט אצל שכנותינו הובילו ליציאת השד העדתי מהבקבוק, התעסקות מגמתית בנבחרת ואת הרווק עם דודו אהרון.

על רקע ההתרחשויות הנ"ל נקראתי לדגל, בהתראה אמריקאית של שבועיים מראש. "אתה מטייל המון, אתה צריך להכיר לנו את תל אביב" אמרו הידידות הנושנות אשר הכרתי בפרוייקט תגלית, שש שנים תמימות אחורה. נראה שמטרות המיזם הציוני לא הרשימו אותן, וזהו ביקורן הראשון מאז.
בדיקה קצרה העלתה ששתי הילדות צמחו לטיילות קשוחות שבאמתחתן כבר 6 שנים בארצות ניכר לרבות האחת הכותבת בענייני טיולים ויחסים בין לאומיים לפרנסתה. לעומתן הרקורד שלי מחוויר עם שנתיים של בקפקינג. אאוץ'.
בקפקר צעיר לומד את ארץ היעד בשילוש הקדוש של אוכל-טבע-מסיבה, בתקציב נמוך כל אחד. ניגשתי למשימה.

כמה מוזר זה להיות תייר זר בעיר העברית הראשונה!
כל הדברים שהפריעו לי נראים בהירים לפתע.
התחלנו בפסגת הגיחוך, "שוק האיכרים" בנמל תל אביב, גרסה קטנה של "לה בוקריה" הפאתטי מברצלונה. מלבד איכרים, תמצאו כאן מכל וכל, מסודר, מצוחצח ובנאלי, אבל היי, נראה נהדר לתייר. המשכנו בפלאפל אותנטי-בדיזינגוף-פרישמן (רק בעיני זה אוקסימורון?) ושוחחנו בענייני דיומא עם המוכר החביב מלוס אנג'לס, סיפור נהדר לאמא יהודיה בעיר המלאכים.

לאחר שנים בדרכים, ברור לי מה הזווית שהן מחפשות לשמוע, מה רבה התרגשותן לראות אזרח מסתובב עם ערכת מגן, אך יחד עם זאת כמה נעים, לעיתים, לקבל את החוויה המוכרת לך בארץ ניכר, כמו כדוש. חיש קל הסברתי להן על מלאכת הקודש. טיב געגועי לכדוש הבוליביאני היה ברור להן יותר משהוא לי. הוצאתי 3 כדושים, כמארח טוב, מהמקרר ב"בית הלחם" שבדיזינגוף. זוהי התחלה טובה והייתה לי הרגשה טובה בעניין. הביס הראשון קר ומפתיע, ממש קר, עדיין קר.
רגע.
איך מוציאים את השיניים מגוש הקרח הזה?
התאוששתי מהמלכודת החומה הזאת ונתנו לכדושים להפשיר, בזמן שאנו מביטים בשקיעה מגן העצמאות. ג'וקר שעובד על על כל טייל, בכל מקום.
אני מוכרח להודות שעבדכם החובב הבלתי נלאה של כדושים לא מתוקים מצא את הסף התחתון של השטיק, ולצערי, למרות המרקם המבטיח (כשהוא פושר) של הכדוש, הוא סיים בעיני בתור חסר טעם. מי שמתעקש לנסות יוכל לבחור בין חוסר טעם עם סוכריות לבין חוסר טעם בציפוי קוקוס, כמיטב המסורת.

כעת הבנות מוכנות לרקוד.
"טוב תשמעו, אין פה ממש מסיבות, אנשים יושבים בפאבים"
- "What?! Hell no! אנחנו בתל אביב! שמענו על מועדון x"
"לא, זה מלא פרחות וערסים"
- "arsim? רעיל?"
וחשבתי שהן לא יודעות עברית כלל.
התפשרנו על ה"רדיו" בדרום העיר, מי יודע, בעצם כן יש מסיבות בעיר נמל הזו.

 

המחיר: 5 ש"ח 

כדוש אקספרס

לילות תל אביב חמים מתמיד ולא בגלל דיוני ועדת טירקל.
חונים באבן גבירול בחצות ונדרסים תחת מכבש הקיץ של שלושים מעלות ושמונים אחוזי לחות המפטרל ברחובות תל אביב. רק חסר קצת גשם ופאד תאי בפינות הרחוב.

אם כבר פאד תאי עסקינן, מה קורה עם אוכל רחוב לילי בתל אביב? אני רעב, ועכשיו. מדוע נעלמים מפנינו אותם רוכלים צבעוניים עם עגלות ובאסטות למיניהן? עבור הרים בלילות ביתרת העולם, האפשרויות רבות מספור.

בגרמניה התברכו בערמונים ובוקוורשטים בכל שעות היממה, בהולנד תמצאו צ'יפסים חמים, בירדן מתוקים מלאי שמן זמינים תמיד, באוסטרליה יחכו לכם המבורגרים שומניים, בלאוס וקמבודיה מתבשלים מרקים חומים מזמינים המתהדרים בחתיכות עוף (כל החתיכות, אם תהיתם, גם מקור), בבורמה צ'אפאטי חם, ארגנטינה תביא לכם צ'ורוס מטוגנים-במקום עם מילוי ריבת חלב, בצ'ילה תחגגו בשלוש בלילה עם קומפלטוס - נקניקיה ואבוקדו. בל נשכח את הקסדיות המקסיקניות, ארפאס קולומביאניות ופוטין קנדי.

כל מחוז מציע מהשפע והיצירתיות, הלפעמים לוקה בחסר, שבו התברך כל היום - ובעיקר כל הלילה. ואצלנו? החל מחצות אפשר למצוא בעיקר כלום, עם קצת גורנישט בפינות.

וכך, אף על פי שאחרי חצות המצב קשה, הזריזים מביניכם יכולים להספיק לתפוס את סניף רולדין של אבן גבירול עדיין פתוח וכמובן לחטוף כדוש על הדרך. בריא, מזין, אנרגיה זמינה וגם די קטן וזול. הרשת הותיקה מציעה כדור שוקולד קטנטן מימדים ועטוף ברכות עם קוקס. מוגש בקירור הנכון. בפינת החסר, מתיישבים אגוזים וקצת עומק ושוקולד למרקם עצמו.

בניגוד לרשתות ענק, בקנה מידה ארצי, אחרות שנבדקו רולדין מביאה את כדוש, אמנם מיני, אך כמעט כהלכתו, כיאה לרשת ותיקה ומוכרת. אין שלדים בארון.

 

המחיר: 1.5 ש"ח 

כדוש בלי דרישות

"בכל הנוגע לאוכל אין לי דרישות גבוהות", חשבתי לעצמי במהלך הטיסה חזרה מברצלונה. במהלך שהותי בבירה הקטלונית גיליתי את ה"אומלט הספרדי", פשטידה של תפוחי אדמה, ביצים ובצל, היא סיפקה את כל צרכי הקלוריים בביקור הקצר. לצד כמויות מסחריות של ג'לאטו איטלקי.

לא ברור, אם כך, מדוע מתקשה אני למצוא כדוש שירנין את החיך בבקרי הקיץ הלוהטים (מה, אחרי 12 כבר ממש חם) ויצטרף לפת שחרית דשנה של צ'יריוס או ממגוון מוצרי קלוגס. כאמור, לא דרישות גבוהות.

בעקבות התרעה חמה ממקור מוסמך וחדש המכונה בועז, על כדוש שנצפה בשוק המקורה של נמל יפו, ביצעתי גיחה חפוזה נוספת לאחת מגולות הכותרת של איזור מופלא זה. הכתובת הובילה אותי הפעם לא למאפיה וגם לא לבולנז'רי אלא ללא פחות מויאנסורי צרפתי בלב המזרח התיכון העונה לשם "קמחים".
אין ספק שלאכול כדושים הינה דרך מצויינת להגדיל את אוצר המלים בצרפתית. וגם להיזכר בקטעים קומיים אלמותיים.

השמש הייתה קופחת במיוחד באותו אחר הצהריים, ואני השתדלתי להצמד לקירות המבנים העתיקים בחיפוש אחר מעט צל, בעוד אני מדרים אל עבר השוק המקורה מאיזור מגדל השעון.
המתינו במקום עובדת חייכנית ובתה, או כך היה נראה, והציגו את מיטב המטבח הצרפתי והאיטלקי, מראה מסחרר של מאפים, קישים ולחמים חמים ומהבילים. נשארתי ממוקד מטרה. על הדלפק השקוף ניצבו שלושה מגשים מלאי כדושים, ללא קירור. התוספות התורניות הן קוקוס, סוכריות צבעוניות ושקדים, המעטרים כדורים כהים וקטנים למדי. מה קשה להשיג כדוש פשוט וטוב ללא משחקים... 

כדוש הקוקוס הציג מרקם סמיך ומעט קשה, ייתכן שנעשה שימוש בשוקולד מריר, דווקא ראוי לציון, אך התחושה שמשהו לא מתרומם נותרה. עדיין טעים, כמובן, אך לא משהו שטרם נגלה לעיני הרואות ופי הטועם. נותרתי כעת חסר כדושים לבדיקה, מנין תבוא הישועה?

נתתי למחשבות לנדוד כדי בליסת שני הכדורים הנותרים. כאמור, אין לי דרישות גבוהות.


"וקמח,
מלא קמחים של קמח,
קמח, קמח,
ולולב מתלבלב על הראש"
(אסי וגורי)

 

המחיר: עשרה שקלים לארבעה כדושים

כדוש וגיאופוליטיקה

אם חשבתם שלחפש כדוש בחיפה היה מרחיק לכת, ודאי תופתעו לשמוע שהכדוש חצה את הירדן.

ביקור של דודים מחו"ל הוא סיבה מצויינת לקפוץ אל הצפון לסוף שבוע. הפעם מדובר על צפון אמיתי ורמת גולני שזה זמן רב לא ביקרתי בו. לו"ז צפוף הכולל ביקור בשמונה מדינות לפני אחרי ובמהלך לימודי התואר השני ולאחר מכן שנה רצופה באמריקה הלטינית. הרחיק אותי משרשרת הרי הגעש הישראלית בצפון.

המשפחה כולה נארזה לרכב-חברה, והבגז' מולא בתכולה שתספיק לטיול קצר של שנתיים בתנאי מזג-אוויר משתנים. הנסיעה הצפויה ממכבים מרכז ישראל תארך מעל 3 שעות, זהו זמן איכות משפחתי ללא ספק. אני יודע זאת כי כך נמסר לי, לכשהתעוררתי בואכה צומת גולני. 

בלוג הכדוש נשאר נאמן למטרתו: מציאת כדור השוקולד הטוב בישראל, אך לא פעם מוצא עצמו תוהה מה באשר מצב הכדושים במדינות העולם. מלבד העובדה הברורה והמצערת שהבוליביאנים מקדימים אותנו שנות דור בנושא, והם אפילו לא ב- OECD, קשה למצוא מידע ממקור מוסמך ואמין לגבי מצב הכדושים במקומות אחרים. נדמה שהכלכלה העולמית טרם הפנימה את חשיבות תוצר הכדוש המקומי לאדם והשפעתו על רמת החיים.

ניתוח עסקי-גיאופוליטי פשוט, שישמח פרופסור מלבין ושזוף השוכן קרוב לודאי בפינה נידחת זו או אחרת של כדור הארץ, מסביר את הבירא עמיקתא אליה נקלענו. בוליביה, מדינה חסרת קו חוף אך בעלת חיל ים, השוכנת בין ברזיל, אקוודור וקולומביה, כל אחת מעצמת ייצוא שוקולד בפני עצמה, הפכה למצטיינת בתחום. בעוד ישראל, מעצמה גרעינית וטכנולוגית המוקפת בפיתות, חומוס וכנאפה, תצטרך לעבוד קשה בשביל להעמיד את אותה הרמה. לפי פרסומים זרים.

ממרומי 1171 המטרים של הר בנטל אני משקיף על סוריה בעודי יושב ב"Cofee ענן", בית קפה ותיק ומואר בעל חלונות גדולים. כיאה לסוף שבוע, המקום הומה ישראלים בהפסקה לצד תיירים אמריקאים לבנים במיוחד. בזמן שיתרת המשפחה והדודים עסוקים בהתחפרות בין השוחות הותיקות, התכנסתי יחד עם אחי לדון על החשיבות ההיסטורית והאסטרטגית של המקום בו אנו נמצאים. למעשה, לכשיבוא השלום עם הסורים, או מה שיוותר מהם, סביר לוודאי שכאן יהיה הכדוש הישראלי הראשון שיטעמו. ולפי איך שקונייטרה נראית, זה זמן הם לא ידעו כדוש טוב.

כגודל המעמד, כך גודל הכדוש. קופי ענן מציעים כדורים מפלצתיים שלא ישאירו אתכם רעבים. הכדורים מוגשים כעוגה לכל דבר ואף נפרסים לארבע חתיכות בגודל כדוש תל אביבי ממוצע האחת. בעניין הטעם יש כבר כמה בעיות ייצוגיות. אף על פי שנעשה ניסיון מעניין לשלב ביסקוויטים חיים הוא לא צלח, והכדוש סמיך, גושי וקשה לבליעה. מעבר לכך, כפי שנראה בתמונה המצורפת, סובל מעודף קוקוס ברור וכמו כן זכה במחיר האסטרונומי של 10 שקלים לחתיכה.

בשורה התחתונה, עוד מקל בגלגלי השלום.

 

המחיר: 10 ש"ח

כדוש בדרך למרתף

ערב יורד על קריית ביאליק.

ואני עדיין מתקשה להאמין שראיתי זאת במו עיני. רונן מבטיח שיש לאן לצאת פה בימות שבוע.

כהמשך לביקורי בצפון הגעתי לראשונה בחיי לקריות, מושבם של סניפי Dudu Outmezgine - Pattiserie Design. כקודמו, מתקשה מר אוטומזגין לבטא את שמו בשפת הקודש ומתעקש על אותיות קידוש לבנה. כמו כן הגדיל לעשות והכריז על עצמו כפטיסרי צרפתי. ודיזיין.

יש לציין שחברי נהג במקצועיות יתרה וטרח לאסוף דגימות כדושים מהשטח עוד בטרם הגעתי לעיר היעד.

כך שלא שזפתי עיני בהיכל הפטיסרי (ובדיזיין) אך מעיון בגלריית התמונות איפוא שהפסדתי עוד ביקור שהיה עשוי להוציאני בשן ועין ועם חור בכיס. מה שמוסיף לאכזבה והחוצפה הכללית.

החוצפה אינה עניין של מה בכך, אין מדובר פה בחוצפה מהסגנון של סדרת גמר פלייאוף נטולת כוכבים אחרי המתנה של עונה מתישה. או לותר על מיטה זוגית לטיסה קצרה אחרי שכבר ויתרת על מיטה זוגית לטיסה קצרה. אלא חוצפה בסגנון פיזור כדורי שוקולד גרועים בסניפים מעוצבים ברחבי הקריות.

מקורות חייו של ידידינו דודו, מסתבר, שלעשות כדושים אין ללמוד בצרפת, בלגיה וגם לא בהונגריה. או שמא הן נתקלו במחוזות רחוקים אלו בעודפים כבירים של קוקוס יבש טחון. הרבה קוקס יבש טחון. ושנים שחונות במטעי האגוזים.

כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, כדוש במרקם קשה בטעם קוקוס לא מתקבל בעין יפה ממי שעובד "באיכות וברמה הגבוהה ביותר". יחד עם זאת בלוג הכדוש ממשיך להצדיע למחירים הנמוכים בגזרת הכדושים הצפונית. כן ירבו.

קינחנו את הערב בפאב המרתף. הפעם, ללא ציפיות.

 

המחיר: 4 שקלים לשלושה כדושים

כדוש בחבילה

יום הפועלים הבינלאומי חלף בשקט. חוזה ההעסקה האחרון שלי כלל 9 שעות עבודה יומיות, מעבר לדרישות ארגוני העובדים הקנדיים שהחלו עם מחאה זו. אך אני סובל בשקט. וכמוני, יתרת פרולטריון ההייטק הישראלי, נמצאים בתחתית העשירון העליון, מסתפקים בטיסות צ'רטר לחו"ל ומשתתפים בדיון על הצרות ריקי כהן, מלמעלה.

אני עצמי חש הזדהות כה עמוקה עם השחיקה הגוברת של מעמד הביניים אל מול הטייקונים, שמיד יצאתי לחופשה בת יומיים בחיפה. שם אפגש עם רונן, חבר-טיול נוסף (ראה ערך פרק קודם), המעורה היטב בכל הקשור לכדוש, טיפוסי הרים ולה פז (בסדר הזה).

רונן, קודקוד אקדמאי בעל עבר צבאי עשיר, הכין מראש צי"ח מסודר ומקוצר עבור גזרה הצפונית.

בישיבה מבצעית מהירה בחוף הסטודנטים שלמרגלות הכרמל הוא פרט את התוכנית ואת הלו"ז, ועם שקיעת החמה יצאנו לדרכנו.

התחנה הראשונה הינה קונדיטורית SHEMO. קונדיטוריה כה יוקרתית ששמה לא יכול להכתב בעברית ואף לא באותיות קטנות. העסק המשפחתי הקטן הוקם ב- 1992 והתרחב כבר אל עבר המרכז. הכדוש כמובן נשאר נאמן למקור וגאה לבקר בסניף החיפאי.

עם הכניסה לשמו, מיד התבררה גודל הטעות שעשינו. היכל קריר ורחב ידיים, מלא מקררים ומדפים מלאים מטעמים וכל טוב, מעוצב למשעי, מתקשה להבין איך משכורת מתכנת פלוס ניסיון תספיק למה שאני אוציא מכאן. אסור לאבד פוקוס. המוכרות מדווחות שישנם כדושים רק באריזות בקירור. גם את זה אני אקח. העיקר לא לצאת מכאן עם הרבה סחורה שעוד אצטער עליה. מוכרת חמודה מביעה עניין רב בבלוג, אני רושם לה את הכתובת בסמארטפון. "תפיצי לחבריך את הבשורה" אני מוסיף. מצידה היא מוסיפה התעניינות על התעניינות ואני תוהה אם אני מפספס פה משהו.

רונן מחווה שכן.

שילמנו. וסירבנו בנימוס להצעה לטעום את הכדוש ולחוות את דעתינו המקצועית.

יצאנו וסגרנו את הדלת. רק בשביל לטעום אותם ברגע הראשון שיצאנו מהראדר של עיניהן הבוחנות. הקופסה כבר נפתחה וחיש קל החלפנו רשמים. מרקם - טוב וקריר, מעט יותר מדי קוקוס, אך מתוק בדיוק במידה הנכונה. ואפילו לא כל כך הרגשנו את האגוזים. הבעיה לצערי נותרה הבעיה המרכזית בשוק הכדושים הישראלי - לא מספיק עוגתי כדוש הוא לא עיסה דביקה קרה ומובן שלא חתיכת עוגה יבשה - ועל כן הוא נקרא כדוש. פלוס גדול הוא כמובן המחיר, מעט מעל 2 שקלים בקונדיטוריה יוקרתית, לא דבר שתראו במרכז הארץ.

רונן הלך להזמין לנו המבורגרים בעשרה שקלים האחד,

אני חזרתי פנימה לבדוק את המצב.

המחיר: 25 שקלים לחבילה של 12 כדושים

כדוש במאה עשרים קמ"ש

ארצנו הקטנה מרגישה קטנה במיוחד בשתיים עשרים ושלוש בלילה.

היונדאי קופצת קלות בנתיב השמאלי המשובש ביציאה מתל אביב, מאיץ למאה עשרים, קמ"ש אחד מתחת לסף האכיפה של משטרת התנועה, מושיט יד אל בקרת השיוט לקבע את המהירות, לא צריך צרות נוספות הלילה.

בעוד עשרים וחמש דקות אהיה ישן במיטתי. ברדיו 99 קרן פלס מלמדת אותי שתיקה.

אני משתיק אותה חזרה.

כי שתיקה, יפה היא לכדושים טובים. כן.

זה כבר מספר שבועות משהתקבלה הידיעה על זיהוי כדוש מדויק בגזרת יפו. קצין בינה רשתית כדושית נועם חזר ממשימת איסוף במאפיית מרגוזה, ימים לפני שעזבתי את הפרוייקט בתל אביב

מצאתי את את עצמי מסתובב ברחובות יפו, מחוץ לעיר העתיקה. זה זמן עבר מאז שהייתי פה. והנני, סופג קצת מהשונות המבורכת הזאת, תרבות קצת אחרת, אנשים שונים במרחק נגיעה ממרכז העסקים הישראלי. נהדר.

ביקרתי כמה חברים יפואים בדרכי. ההרגשה לפגוש חברים ותיקים תמיד תלווה בהרגשת מסע חוזרת, והביקור הוא לא אלא נקודת ציון נוספת שבה דרכינו משתלבות, מחליפים רשמים מהמסע, מחלקים עצות להמשך הדרך, מקשיבים. עד ההצטלבות הבאה. יצאתי אל הרחוב ההביל והחם, כל יורדי הים האלה, איך הם גרים פה? שמתי את פעמי צפונה לעבר המאפיה.

בואכה רחוב יהודה מרגוזה אני בוחן את מספרי הבתים. אך מפספס שוב ושוב את מספר 24. גוגל מאפז מאשר את מיקומי הנכון בדיוק של 5 מטרים. אך מאפיה - אין. האם יהא הביקור לריק?

אני מריח משהו אבל... עוצם את עיני לרגע, ומסתובב.

מתחת לסככה צהובה מסתתר השלט "24". הדלתות סגורות, הכיסאות על השולחן, אך המאפיה פתוחה ומשלחת ריחות אל הרחוב הריק. המשך ישיר לקו המבולבל מאתר האינטרנט, שהוא עצמו לא בטוח אם המאפיה פתוחה עד 19 או 20, תלוי באיזה עמוד מסתכלים...

2 דקות מאוחר יותר אני יוצא עם שקית חומה וכדורים למכביר. אחד כבר בפי, מנבא בשורות. מישהו כאן הכין עוגה טובה ועשה ממנה כדוש במרקם הנכון. הבנה מעולה של מה שכדור שוקולד אמור להיות. ומעל לכל, לא מתוק מדי, עוגת שוקולד אמיתית ומגולגלת, שבטוחה בעצמה. מעט קוקוס שלא מורגש, אך הכדורים לא מוחזקים בקירור, וזה פוגע מעט במרקם.

אני מבקש בכל לשון, שאו את הבשורה ליתר המאפיות בארץ, ולפעם הבאה, תוספת שוקולד מריר דקה מסביב, ומעט אגוזים.

כי פה לא מתפשרים על פחות מפרפקטו.

 

המחיר: 4 ש"ח 

עוּרִי צִיּוּן

הזדכיתי על הלפטופ ועל התן ביס. לא בטוח מה היה קשה יותר רגשית.

ובכך הסתיים הפרוייקט בתל אביב. נותר רק לדחות עוד הצעת עבודה אחת... וזהו, אני מובטל רשמית.

"אבל אתה מחפש עבודה כמובן" לא. "שלחת קורות חיים לחברות כוח אדם?" ממש לא.

צריך גאווה מיוחדת בשביל להיות מובטל במדינה שמקדשת תרבות עבודה אמריקאית. איך זה מרגיש להיות בבית בזמן שהתקשורת חוגגת סביב כל הגה שמוציא שר האוצר לפיד ושאלת השיתוף בנטל עם החרדים רצה בטיימליינים? מעולה. עד שאמצא פרוייקט מספיק מעניין, אמשיך להסתכל מהצד על מעגל העבדות הסמויה.

היה זה מעט יותר מסימבולי לסיים לעבוד בסביבות חג העצמאות. פרשתי כנפיים ועליתי לרגל אל קניון מלחה בבירתינו הנצחית, שם מבחר הרופאים המומחים נוח יותר. כמובן שכדושאי למוד קרבות כמוני לא יוותר על הזדמנות פז זו. לא מכבר שירות הידיעות הכדושי (וואטסאפ על גבי רשת 3G) קיבל ידיעה חמה מהסוכנת יעלה על הימצאות כדורי שוקולד ענקיים בסניף של "מאפה נאמן", המאפייה הכל כך מוכרת לירושלמים, שכבר פרשה לה כנפיים והתרחבה לאיזור גוש דן.

בנקודה זו חשוב לציין שלפני מספר שנים, במהלך שירותי הצבאי, אמרה לי אחת המפעילות שעבדו במקום, שלה גם עבר תעסוקתי עשיר בסניף מאפה נאמן של קניון מלחה ש"אישית לעולם לא הייתי אוכלת במקום הזה, המטבח מלא עכברים".

ובנקודה זו חשוב לציין שבאותה תקופה הח"מ למד זה מכבר באוניבסיטה הפתוחה בעיר, במרכז הממוקם בגנים הטכנולוגיים של ירושלים, מרחק 100 מטרים מהסניף המדובר, והיה אוכל בקביעות ארוחת ערב בדמות הדונטאס-הענקי-הידוע-של-העשרה-שקלים לפני כניסה לשיעור.

מספר שנים לאחר מכן, ועם פרוס 65 שנות עצמאות למדינת היהודים. הקהל הירושלמי לא מפסיק לפקוד את מאפה נאמן מלחה. ואף אני אזרתי אומץ לדלג על מגש הדונאטסים אל עבר מדף הכדושים הלא מקורר. שורות שורות של גושים גדולים חסרי צורה מכוסים בסוכריות לקישוט עוגה. שילמנו על 2 כדושים לפי משקלם. מעניין.

ובכן חברים, לפעמים מספיק להסתכל בקנקן, הכדוש אמנם עשוי בהחלט מעוגת שוקולד כמצופה (בניגוד לכדוש של טל בייגלס), אך רצוי שהעוגה המקורית תהיה טעימה. החזקה בקירור (או פחות מים במתכון) היו נותנים לעסק גם צורה נורמלית. ולגבי סוכריות השוקולד הזולות... רבי ברוך נאמן ודאי היה מתהפך בקברו. הכדוש המקורי התהדר בקודקודו בסוכריות שוקולד עבות עשויות שוקולד איכותי ביותר.

הסוד הוא בפרטים הקטנים, מאפה נאמן. אך אל דאגה, פישלתם גם בגדולים.

אקווה לסקור כדושים נוספים תוצרת עיר דוד בשבועות הקרבים.

עוּרִי צִיּוֹן, הוֹי

עוּרִי הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר
הִתְנַעֲרִי יְרוּשָׁלַיִם

עוּרִי

(מתוך ספר ישעיהו)

המחיר: 5.20 ש"ח

כדוש מהאליטה

חום הקיץ של תל אביב מתחיל לחדור את קירות המשרדים דווקא לקראת סוף היום. מוזר. מוצא את עצמי מדליק את המזגן בשש וחצי בערב, לפתע מקבל שיחה מפתיעה. "רוצה ללכת לסרט בסינמה סיטי?". כמובן.

כבר מזמן לא יצא לי לשלם מחיר מופקע עבור סרט בחדר צפוף ולא מאוורר שמריח כמו משחקיית ילדים בקיץ.

במהלך הנסיעה ניסיתי למצוא שימוש למעט הכישורים שצברתי במהלך הלימודים לתואר שני במנהל עסקים ולבדוק אם יש הצדקה למחיר כרטיס של $10. על בסיס מחקר שווקים מקומי מעמיק שכולל דיבור עם רעות נראה שהמחיר מרקיע שחקים ללא הצדקה נראית לעין. אך, מסתבר שבהשוואה למדינות העולם אנחנו בסדר גמור.

ECA הבין לאומית מצאה שתל אביב היא אחת מבין 30 הערים היקרות בעולם, זה לא מפתיע. מה שדווקא כן, זו העובדה שמתוך יתר 29 הערים שברשימה רק בסיאול וקאראקאס (בירת ונצואלה) תראו סרט בעבור פחות מעשרה דולרים. אפילו בברזיל תידרשו לשלם יותר. וביתר הערים המחירים קופצים מעלה, אפילו עד $24 בטוקיו שבארץ השמש העולה.

ובכל אופן, קפיצה לסינמה סיטי מהווה עילה למציאת הכדוש הבא. ועבדכם הנאמן שוב נעזר בכישורי הטאלנט לכדושים של רעות וידע מבעוד מועד על הימצאות "משהו מיוחד" ב"טל בייגלס", המתפקד גם כבית קפה לעת מצוא.

עבור רובכם טל בייגלס זה וודאי המקום ההוא אליו ברחתם בהפסקות ארוכות מהבסיס-סודי-במרכז הארץ שקיים לידו. או שסתם הייתם צריכים לצאת לשם בשביל לפגוש "גורמים אזרחיים". לעומת זאת, עבור אחרים, טל בייגלס היווה מקום מפגש עם בכירים ביחידות תוכנה ב- 8200 על מנת לעבור ריאיונות מקצועיים ואישיים בדרך לשנות שיבוץ במסלול במסלול עוקף טופס 55, מפקדים ישירים, בכירים ובכלל לוגיקה צבאית כלשהי.

מעניין מי עושה דברים כאלה.

אבל מצאתי נחמה פעוטה בכך שבכירים אלה לא הרגישו נוח לצפצף על המערכת הצבאית בתוך המפקדה עצמה ובחרו לצאת למקום אזרחי. חוסך לבישת מדים בודאות וקבלת דוחות ממשטרה צבאית, בהסתברות.

ולעיקר, 2 מגשים של כדושים בגודל בולדר געשי ממוצע קידמו את פני בבייגליה מוחזקים בקירור כדין. האחת מצופה סוכריות והאחר קוקוס. לאחר תשלום מחיר מופקע תזכו לטעום את אחת ההפתעות בחזית הכדושים המקומית.
טל בייגלס מצאו נוסחה מדוייקת לשלב כמות אדירה של שמנת עם שוקולד ולשמור על טעם לא מתוק מדי ומרקם נכון. למעשה הכדור היה עשוי ליפול על היותו טראפל, אך אין זה טראפל, נסו ותהנו :-).

יחד עם זאת, הכדור לא עוגתי בכלל, כיוון שכולו שמנת ואין זה מה שאני מחפש, אך זו בהחלט הפתעה מרעננת במהלך המסע.

כל מה שנותר כעת הוא להשלים קצת שינה בהקרנה של "אוז".

המחיר: 8 ש"ח

הפתעות על הדרך

כ

החיים בתרבות הישראלית הלוחצת מלווים בשגרה רבה לרוב. מוטמעת במעגל החיים. כולנו מכירים את המסלול המוכר של תיכון-צבא-לימודים-טיול-היי טק-אקזיט. יש ההולכים נגד הזרם ונשארים בשלב ההיי-טק המורחב הכולל משכורת גבוהה-רכב צמוד-סביבת עבודה דינמית צעירה-חופשה שנתית. דיינו.

אך מה הם חיים, אם לא הרגעים הקטנים? "הביקור בישראל נתן לי תקווה", אמר מר אובמה. סלח לי, אבל עוד לא ראית כדוש בפיצוציה בפלורנטין, הרצל 42 אם לדייק. גם אתה היית שוכח מהאיום האיראני.

המציאה של כדוש במקום שלא ציפיתי לי מילאה אותי אושר בלתי נלאה. ציפיה ותקווה. כאילו קימפלת פיצ'ר שלם ולא התקבל אף לא warning אחד, או תשובה ב- stackoverflow בדיוק לבעיה שעוצרת אותך יומיים.

חיש קל לקחתי את הכדור הזול (2 ש"ח) אלי לדירה וטעמתי ממנו. טעם מוכר וקצת יבש מילא את פי. הרבה קוקוס, קצת ביסקוויטים, לא כדור עם הרבה מעוף, אבל עדיין סביר, האם כל בתי הקפה באיזור תל אביב והפיצוציה השכנה מקבלים את הכדושים שלהם מאותו מקור? רפי גינת, לטיפולך. silvouple.

ובכן, אני מניח שגם האכזבות הקטנות ממלאות את תפקידן. איני מתכוון לכך שהזמנת מנה במשלוח של תן-ביס והגיעה אחרת, כי זה כבר גם שגרה. אלא משברונים אמיתיים כמו ביטול הופעתו של סנופ דוג בישראל ב- 2008, שינוי פתאומי של הטיימליין בפייסבוק או ששיקרת לכל העולם במשך 8 שנים ושללו לך את כל המדליות האולימפיות. קורה לכולנו.

ואני עצמי, אשבור את השגרה בשבוע סקי באוסטריה.

 די דיינו.

  

המחיר: 2 ש"ח

געגועי לכדושים יפים יותר

"לא יכול להיות שזה הכל" אני אומר לעצמי, "יימצאו כדושים טובים יותר". שמתי את נעלי ההרים, ירדתי בגרם המדרגות ויצאתי אל הרחוב בדרכי דרום-מזרח אל סופוקאצ'י השכונה של העשירים. הפיח של העיר מטפס במעלה הגרון, מתערבל עם הקושי הכללי לנשום. הגעתי כבר לשדרות 16 ביולי בעודי צועד בנוף המוכר של רצפות עקורות, כבלים חשופים וצינורות ביוב פתוחים. בועט בחול, מתחמק מרוכלי רחוב ויציאות של כלבים. עיני תרות אחר שלט שירמוז, נהגי מוניות צופרים לי, מנסים לעזור, על חשבוני. אבל הנה, אני כבר עולה ברחוב אקוודור, מולי הבניינים היפים, השדרה המסודרת והיפה.

אבל רגע, למה כל כך חם פה? 

מרים את עיני לראות לאיזה מספר הגעתי, "רוטשילד 12"?!

ווייק אפ, איטס דרום תל-אביב.

(יו אר נוט אין טקסס אנימור)

אז כן, מצאתי את עצמי מסאבלט בצפון פלורנטין, והמראות גרמו לי להזות, בכמה לילות שטופי יתושים, שאני קרוב להתאחד שוב עם הכדוש בפרידולין. אך במקום זה אני מוצא את עצמי שם שווארמה בפיתה בצהריים. כן, עם חריף, הרבה. תודה.

רוטשילד 12, שזה גם כתובת וגם שם של בית קפה/בר שנמצא 5 דקות מסף ביתי, ומגיש באופן מפתיע כדושים, והומלץ במקור לפני מספר חודשים על ידי +Reut Ben Zvi. הכדור עצמו מגיע קצת יבש, כמובן שוב מצופה קוקוס (מי המציא את הסטנדרט הזה?) וקצת טעם עודף של ביסקוויטים.

סורי, הקרבה לסמטאות המטופחות של לוינסקי מעלה את רף הציפיות עד לה פז.

 

המחיר: 5 ש"ח

כדוש בדרך לחופשה

חופש.
עולה על המטוס. איתנו קבוצה גדולה של נזירות בביגוד אחיד, מוטרדות מכך שאף לאפיפיור נמאס, או שלא.
מקשיב להן, נזכר מחדש איך נשמעת איטלקית. אף על פי שאיני מבין מה נאמר, הנזירות נשמעות לי להוטות וחדות, נראה שמצאו את הכדוש שלהן.

"בונז'ורנו!", אומרת הדיילת האיטלקיה, בעודי טרוד במה שקרה 24 שעות לפני כן. "טוונטי סיקס, טו יור לפט". תודה לך, לא יכולתי להבין זאת לבד. אך ישנם דברים שבאמת נשגבים מבינתי. כדושים רעים במיוחד.

כמעט כעשור קיימת רשת המאפיות "מאפיית לחמים". וכמעט כשבועיים אני יודע על קיומה. עת ששני, זורקת הטושים מספר אחת במשרד, דיווחה לי שיש סניף של הרשת בשוק המקורה של נמל תל אביב.
באותו היום לא ניגשתי אל הסניף. אך כיאה לעיתונאי לשעבר, מיד החלתי בהכנת  תחקיר רקע מקיף. אתר האינטרנט נראה מקצועי ומבטיח, ואני מוכרח להודות שהתרגשתי מאוד כשראיתי בעמוד המתוקים, לא אחר ממארז 12 כדורי שוקולד במחיר של 45 שקלים. בעמוד האודות קראתי אודות חומרי הגלם המעולים, שיטות העבודה המסורתיות והידע רב שנצבר בכל העולם! (וללא צל של ספק, לא בבוליביה). המאפיה גם מתהדרת בכך שחרטה על דגלה את השורה האלמותית "אהבת אמת". פה חשדתי.

התיישבתי ליד החלון ב- A320E, בעודי חושב על ההסתברות להצלחה של גופים שדוגלים באהבה. מהפכת ההיפים בשנות החמישים? הפועל ירושלים? הסיכוי קלוש, כפי שאתם מבינים. נרדמתי מחויך עם ההבנה הזאת.

התעוררתי מעל שמי איטליה, נזכר באירועי יום האתמול. כך, לאחר מטח הטושים של הצהריים, קיבלתי כדוש מתנה מאותה שני. קצרה היריעה למתאר את גודל המאורע. מה אתם יודעים? מסתבר שגם לבודקות יש לב.
אך באופן סימבולי, זכיתי לכדור הרע ביותר עד כה, גוש גמיש בטעם קוקוס, לא מזכיר כדוש בשום מובן.
למעשה אני חוזר בי, עדיין הכדוש מאבנגרד מנצח בנוק אאוט, בסיבוב באחרון.

מה שכן, נתן לי רעיון לסטארט אפ של מסטיק בטעם שוקולד.

המחיר (ליחידה) 5 ש"ח 

כדוש מכבי

איזה שבוע נהדר!

לאחר הפסקה קצרה, ולפני הפסקה קצרה נוספת, הרחיק מסעינו לפינות נידחות במפת הכדושים הארצית. ובכן, ציינתי בפוסט הזה שאני עתיד לבקר כדוש מודיעיני. אך לא ציפיתי שארחיק עד למרפאת מכבי ברחוב תלתן 8.

זה זמן שזכיין מפעיל דוכן קפה ומתוקים בקומה הראשונה של המבנה, אך מעודי לא שמתי לב לנוכחותם של כדושים בין המוני החולים העולים לרופאים בקומה השניה, לבין הקהל האלטרנטיבי חובב הדיקורים והכירופרקטיקה שממתין בקומה הראשונה.

השבוע האחרון הפתיע לטובה באופנים רבים, החל מבחירתו של כריס פול ל- MVP, כלה בבלוק של קובי על לברון, 30 נקודות לדוראנט ושלושה בפנים של חואקים נואה בעודו עושה טראש טוקינג. תודה לך כריס.

התרחש עוד משהו חוץ מאול-סטאר ה- NBA?

אה כן! כל המדינה געשה עקב חדשות מ- 2010 שהתפרסמו-בכל-רחבי-האינטרנט וחברי כנסת שככל הנראה אינם בקיאים בחפירת מידע שאינו מופיע בתוצאה בעמוד הראשון של גוגל עשו ממנו חדשות שוב. נהדר ורלבנטי גם יחד.

מה שכן, לאחר מאמצים כבירים וחודשיים של עבודה התקמפל הפרוייקט שאני מפרלנס בו בנמל!

כלל האירועים הנראים לעיל סיימו את מכסת האירועים הטובים להשבוע ולצערי לכדוש של מכבי לא נותר סיכוי. אל אף מרקם טוב, הוא שוקע בבינוניות יתרה ועטיפת קוקוס קטיפתית יבשה. וכן טעם כללי דומה באופן מחשיד לקונדיטוריה ללוש במכבים. יחד עם זאת, אינו גרוע כמו כמה וכמה כדושים שכיכבו כאן בשבועות קודמים.

יאמרו אחדים, "איך לא שמת לב לכדוש המופיע בבניין המרפאה, הלעולם לא ניגש אתה לשם"? והתשובה היא כן, בנוסף ליכולת אכילת כדורי שוקולד בלתי נלאית, אני מחזיק בשיא ישראל לנוער בבריחה מבתי חולים, מרפאות והשארת הורים הממומים לחתימה על מסמכי שיחרור-ללא-אישור-בית-החולים. ומה תאמרו על אח קטן, בן 11, שגם לאחר זריקה זוכר לקנות עוד כדוש לאח הגדול, מניח אותו על השולחן, מחכה שאקום.

קסם,

תודה לך +Itai Shani !

שקית הנייר נמכרה עם הכדוש במקור, אין כבוד

המחיר: 4 ש"ח

כדוש נוסח סלב

לכאורה הסיפור הרגיל. שוב מסתובב בכיכר רבין בתל אביב עם +Reut Ben Zvi.
"בטח יש כדוש בסביבה"
 - "בטוח".

פוסעים בין בתי הקפה, רוח הבחירות עדיין מרחפת מעל פני המדרכות הרטובות, אחד הזוגות משוכנע שקלינטון הכי טוב לנו. אך הנוכחים לא מבינים שהמאבק האמיתי רחוק מלהסתיים. וויכוחים נוקבים על הרכבת קואליציות? כאין וכאפס לעומת גמישות הכדוש? יחס החרדים לא ישפיע על העתיד כמו יחס הקמח/מים במתכון וחלקות תיקים לסגני שר זה באמת הרבה פחות חשוב מאחוז מוצקי הקקאו בשוקולד המריר שהוכנס.

לצערי גם הפעם לא הושג מהפך. אך התקדמות רצינית במשא ומתן להכרה בכדוש דווקא כן!

לאחר כמספר צעדים אנחנו מביטים שמאלה ורואה מגש כדורים (אני היחיד שמדמיין כזה של כדושים למקרא מגש כדורים?) בתוך סניף של קפה לנדוור. אם יורשה לי להוסיף שבמקרה ביקרתי פעם אחת לפני מאז חזרתי לארץ באותו המקום ולאחר עיון מדוקדק בתפריד, הבנתי מדוע מחירי הדלק הוגנים. כמובן שגם הזמנתי סנדוויץ' ב- 45 שקלים. היי-טק, לא?

- "2 כדורי שוקולד בבקשה"
"זהו? למה רק כדור שוקולד?"
אכן שאלה מוזרה, דורשת תשובה מוזרה.
- "יש לי בלוג על כדורי שוקולד"
"די, תראה לי!"

למי צריך להודות על המצאת הסמארטפון? בסופו של דבר הושבנו עם יותר כדושים מבהזמנה ותוספת עוגיות עם ריבה. אפילו לא אמרתי להם שקוראים לי אייל שני.

הכדוש עצמו, רבותי, בינוני אך משביע. שוב קוקוס ושוב יבש.
נשארתי באופוזיציה.

 

המחיר: 4 שקלים  

מכדש במגרש הביתי

מה לא נאמר על מכבים?

בדיוק באמצע הדרך בין תל אביב לירושלים (25 דקות לכאן ולכאן) שוכן מרכז ישראל - ניסיתם לקפל מפה פעמיים ולראות מה מתקבל בפינה? בירת שטח ההפקר עם הירדנים, זוכת קריה יפה מטעם המועצה לישראל יפה back to back, התיכון המוביל בישראל back to back. תצפית נדירה על הרי ירושלים,  ביתם של שחר פאר, שירז טל, הכי הרבה נציגים בקורס טיס, סיירת כזו (או אחרת, לבחירתך), המשלחת הכי גדולה במסעות בפולין ופארסה ענקית בכיכר היישוב.

בשל מיקומה הגיאוגרפי התברכה מכבים בעבר בייבוא מקומי זול וטוב של חומוס מהכפר השכן בית סירא, אך בעקבות אינתיפאדות למיניהן שומרים כעת שכנינו את החומוס שלהם לעצמם (או שמא החורים בגדר הביטחון משמשים למטרה נעלה זו?)  ותושבי מכבים נאלצו לכתת רגליהם, לאמץ זרועותיהם ולחרף נפשם על מנת להניח מזון בצלחתם.

על רקע קשה זה קמה קונדיטוריה מלכה אשר שמה לה לדגל להיות מאפיית המתוקים המובילה, האיכותית ביותר, הזולה ביותר והיחידה במתחם היישוב. במרוצת השנים התחלפה המאפיה ברשת המאפיות הירושלמית "ללוש", אך אם אני לא הבחנתי בהבדל, אני מניח שכך גם לא האחרים! והמאפיה הוסיפה להיות מקור מהימן של מאפים טובים וסופגניות מעולות בעונה.

נאמן לדרכי בהזדמנות ראשונה קפצתי לשם לטעום את הכדוש המקומי, אשר קיים בשתי גרסאות: "המצופה קוקוס" ו"המצופה סוכריות". הכדורים היו שמורים בקירור, מה שניבא בשורות, ואף מגיעים בגודל טוב ומבטיח, אך לצערי התגלו כיבשים ועוגתיים ביותר, חסרי כל השראה כדושית. יחד עם זאת, עבור הגודל והמחיר, מהווים תמורה נאה אם מסתכלים עליהם בתור פרוסת עוגה!
אם כך אאלץ לרעות בשדות זרים, ולחפש כדושים במודיעין.

המחיר: 4 ש"ח

כדוש כמעט מוצלח

הסערה חלפה, ולאחר שבוע בלבד של מזג אוויר המזכיר חורף, רחובות תל אביב התמלאו מחדש בתושבים המחזיקים ז'קטים בידיהם. מאכזב לכל הדעות, ובמיוחד לחובבי הכדושים, שיודעים מה טוב מזג אוויר קריר יחד עם כדוש קר, בבית קפה חם (כן, בדיוק כמו בלה-פז!).
השבוע, עדיין במסגרת ההמלצות של +Tal Sharon גיליתי שקרוב לחבר-שאני-מתנחל-אצלו בתל אביב קיים סניף של בוטיק סנטרל, בית עוגות, כפי שהוא מתקרא, הקיים משנת 2004. לפיכך, בדרכי לעבודה עצרתי להתרעננות בסניף דיזינגוף - בן גוריון של הבוטיק, מלא תקווה.
בירך את פני סניף קטן מימדים אך מלא כל טוב, מספר מועט של קונים, והררי מתוקים. הכדושים עצמם מונחים על פלטה משמאל לעמדת התשלום ולשמחתי ראיתי שהם מוחזקים בקירור. סימן מובהק לכך שהמקום מכבד את כדושיו, וכמו כן פעם ראשונה שאני נתקל בכך בישראל. יחד עם זאת, כבר על מגש הכדושים נתגלתה בעיה: "כדוש עם מילוי נוגט" אמר השלט.

- "יש לכם כדורי שוקולד רגילים?"
 "יש עם מילוי חלבה אך נגמרו"
- "וללא מילוי"
"לא".
אכן בעיה.

בלב כבד לקחתי עימי כדוש ממולא נוגט לעבודה. כבר בנגיסה הראשונה הגעתי למילוי הנוגט אך לא נתתי לכך להפריע לי. מרקם הכדוש היה עוגתי בדיוק כמצופה. לא יבש מדי כמו עוגה, לא עיסתי יתר על המידה, ולא גוש קקאו, כדוש טבין ותקילין. בטמפרטורה נכונה הודות לקירור, ציפוי קל של אבקת קקאו ובנוסף דבר המזכיר כמו שבבים של מוצקי קקאו, מפתיע לטובה ביותר. בלטו בחסרונם - אגוזים.

אך לצערי המסע לא תם בזאת, אף על פי שהיה טעים, יהיה צורך לבדוק גרסא מקורית של כדוש, אם ישכילו למכור גם כאלה. הוספת אגוזים גם היא אינה עניין של מה בכך, אך בהחלט יש פה צעד בכיוון הנכון.

המחיר: 6 שקלים

כדוש לעת סערה

עוד בוקר תל אביבי סוער עובר על כוחותינו, הפעם משתי בחינות. בעבודה הקדימו להודיע שמומלץ להשאר בבתים ולתכנת ממקום חמים יותר. וכמן כן הגיעה שיחת טלפון מפתיעה. כך, שמתי את פעמיי לכיוון בית הורי. בין מטרי גשם למטחי ברד, בעודי מחפש את דרכי מהשפלה אל הרכבת שתיקח אותי אל ההר, אני נתקל בסניף של "מתוקה" (www.metuka.co.il). רשת המתוקים אמנם ותיקה, אך לא הכרתי אותה עד לפני כמה ימים,  עת שהומלצה על ידי הקוראת המסורה +Tal Sharon כיעד הבא במסע למציאת התחליף לכדוש הבוליביאני.
לא פספסתי את ההזדמנות לחגוג את שיחת הטלפון שהעירה אותי באותו הבוקר.
"שלום, הערתי אותך?"

- "לא" (אעלק)
"לא נורא, מדובר בחדשות טובות, אתה משוחרר ממערך המילואים!"
- "כן, מהיחידה או מצה"ל בכלל?"
"מהכל, אתה כבר מבוגר מספיק"
- "אני בן 26"
"באמת? טוב בכל אופן אתה משוחרר מצה"ל רשמית"
- "ווהו!"
נכנסתי לסניף הריק מאדם, חמוש ב- DSLR של חברים, מוכן למשימה.

חיש קל אני מאתר מבין הררי העוגות ודברי המתוקה את מגש הכדושים, שמציג בגאון כדורים קטנים למראה בשלושה ציפויים שונים. חמישה שקלים עברו ידיים ויחידה עטופה באגוזים אצלי. למותר לציין שכדוש אמיתי שבטוח בעצמו לא צריך שום  ציפוי שאינו שוקולד, אבל לא נהיה קטנוניים.

להפתעתי לאחר 2 המפלות הקודמות הכדור היה טעים בנגיסה ראשונה. טעם שוקולד נכון, ואפילו לא מתוק יתר על המידה. ציפוי האגוזים מאכזב, מורגש במרקם אך חסר כל טעם. יחד עם זאת, משהו הרגיש לא נכון. ואז נפל האסימון... הכדור חסר כל מרכיב עוגתי או ביסקוויטי! מדובר על טראפל שוקולד, מתחזה ולא יותר. 

הטבעתי את יגוני בטראפל מצופה סוכריות.

המחיר: 5 שקלים

כדוש בעבודה

לאחרונה במסגרת עבודתי בפרוייקט תוכנה בתל אביב התוודעתי מחדש למנעמי ההיי - טק הישראלי, ובעיקרו, ארוחות צהריים עם כרטיס תן-ביס.

בתור עובד חרוץ אני משקיע מאמצים כבירים לנסות להספיק את כל המסעדות שבאתר עד לפני תום הפרוייקט. ובכל אופן, היום הזמנו ממסעדת avant garde שנמצאת אי שם בתל אביב, לא טרחתי לבדוק איפה, החברה משלמת גם על המשלוח.

להפתעתי, הארוחה הבשרית שקיבלתי הגיעה קומפלט עם סלט חי, וכדוש טרי לקינוח.

משולל כל ריכוז סיימתי את הארוחה, וניגשתי למלאכה.

מאחר והמנה הגיעה במשלוח הכדור הגיע בקונטיינר פלסטיק בסגנון מטוסים. לא הכי מפתה. אבל לאור הארוחה, הציפיות היו גבוהות. לאחר נגיסה אחת בלבד התחוור כי ישנה בעיה. הכדור לא הסכים להתפרק ונמתח כמו ממסטיק מידי אל עבר הפה. תקלת מרקם ברמת אוגדה. הכדור היה רך ודביק ברמה מביכה. בימי שישי בגן של אחי הקטן ראיתי עבודה מקצועית יותר. לאור זאת, חדלתי להתייחס לעיסה הצמיגית ככדו"ש.
והטעם? נראה שבדאורדורנט של Axe יש יותר מרכיבי שוקולד ממה שהוכנס בעיסה, ועל מנת להכות על חטא גם מורגש טעם חזק של קוקוס.

אם כך, אכזבה נוספת, אך אין אני אומר נואש.

מסע נולד

רעיון איתור הכדוש החל למעשה לאחר ביקור מקרי עם ידידה בגלידריה הסיציליאנית שליד כיכר רבין בתל אביב (גם במכבים יש כיכר רבין אז חשוב להדגיש).

אני עצמי חובב גלידה לא קטן, ומספר הקרטונים של בן אנד ג’ריז שאני מחסל בשבוע יכול להעיד על כך. לנושא, על פניו ביקור תמים בגלידריה על מנת לסיים ערב נחמד. ואז צדו את עיני ערימת כדורי השוקולד.

אף על פי שכבר אכלנו ולאחר לבטים מעטים מצאתי את עצמי חובק גלידה כפולת כדורים וכדוש לצידו. עם ציפיה גדולה למדי טעמתי את הכדור הקטן והכהה למראה.

לאור הכותרת אין כאן מתח רב, הכדור היה כמעט ולא עוגתי, כמובן חסר כל אגוזים ושלט בו טעם חזק של קפה(?!). כל הפרטים הנ”ל אושרו בטעימה חוזרת על ידי ידידתי.

יום למחרת אירוע זה אני מוצא את עצמי עורג לעבר התמונה שצילמתי בימים המאושרים בלה-פז (מופיעה בפוסט הקודם) והחלטתי שאין פה עניין לויתור. במדינה מודרנית כישראל חייב להמצא כדור שוקולד נורמלי.

ואני אמצא אותו.

המחיר: 5 ש"ח

כל מסע מתחיל בנגיסה

“תלך לפרידולין ברחוב קומרסיו” אומר לי בקפקר, “זה הכדור שוקולד הכי טוב שטעמת”.

ובכן, אימרות שכאלה אני שומע אין סוף. ואת כולן אני בודק אחת-אחת.

שמתי את פעמיי למחרת הבוקר לסניף בית הקפה היוקרתי פרידולין (Fridolin) הקרוב להוסטל מגורי.

מה רבה הייתה הפתעתי לקנות ב- bs2.5, שהם מעט יותר משקל, כדור שוקולד עצום מימדים, רך ונימוח בפה, עוגתי במידה הנכונה עם תוספות אגוזים ומעל הכל, לא מתוק!

כפי שאתם יכולים לראות בתמונה המצורפת המסה מכוסה בקליפה דקה של שוקולד מריר ונדמה שכמעט שלא הוכנס סוכר בתהליך. טעם שוקולד טבעי ויוקרתי.

כן רבותי, מאז אותו יום, ביקרתי את כדור השוקולד שלי כל בוקר, ולעיתים ביקורים תכופים יותר. ברבות הימים כבר לא היה צורך בדיבורים והזמנות. חיוך מהדלפקיסטיות וכדור שוקולד אחד, בבקשה.

הכדור נהיה פופולרי בקרב חוג מכרי וכמובן בקרב בקפקרים נוספים, וזכה לכינוי שהוא למעשה קיצור, “הכדוש”. ישנם עוד כדושים, אבל הכדוש יש רק אחד.

וכיום, אני מחפש את התחליף בישראל, אם קיים כזה. אנא עזרו לי בכך!

הכדוש המקורי מלה-פז, בוליביה