מודל קובלר-רוס מתאר חמישה שלבים החווה אדם לאחר אסון קטסטרופלי. החל משלב ה"הכחשה" וה"כעס", דרך ה"מיקוח", ועד ל"דיכאון" וה"קבלה" של האסון או האובדן.
כך חלפה מעל שנה של געגועים עזים לכדוש המקורי. בעוזבי את לה-פז חשבתי שאני נפרד רק ממשקה ה"אפי" שליווה את כדוש הבוקר, אך כבר עשרים כדושים חלפו מאז. מכעיס.
עשרים, רבותי, אני יודע שלא ציפיתם. עשרים כדושים שנדגמו במשך עשרה חודשים. וטרם נמצא מחליף הראוי לתהילה הבוליביאנית.
והפעם, מאוחר באבן גבירול, רחוב שכבר ידע לספק לי מנת כדוש בשעה מאוחרת, אך לא כה מאוחרת. לילות תל אביב עדיין רותחים והחורף שהפציע אך שבוע שעבר חלף הלך. אני מחפש גלידה.
מקום צבעוני המתקרא "גולדה" צד את עיני, סקירה מהירה של התכולה ואני מחייך משתי סיבות בלתי תלויות. האחת היא שמדובר למעשה מדובר ב"אניטה" בתחפושת. מי שמבין עניין בגלידות מזמן יודע ש"אניטה" שמקורה בנווה צדק היא הרשת הטעימה ביותר בארץ (והם לא שילמו לי שקל). אם אתה חולק עלי, אתה מוזמן להוריד מכתפייך את תואר "מבין עניין". בדיקה זריזה אישרה שגולדה הינו אניטה במיתוג לזכיינים. וסיבה שניה, ובכן, כדושים בחמישה שקלים האחד.
"שוקולד לבן, לואקר וקוקימן בבקשה", יריתי את הטעמים המוכרים אל המוכר
"אני לדבר קצת עברית"
הגם אתה?
לפעמים זה נדמה שמרבית המשרות ברחוב התל אביבי מאוכלסות על ידי זרים ובמיוחד על ידי אמריקאים יהודים חביבים. אם הם כולם כאן, לא פלא שכל העבודות המקבילות בארה"ב עצמה מאויישות על ידי מהגרים. וזאת יודע כל מי שביקר בניו יורק או לוס אנג'לס בשנים האחרונות.
יחד עם זאת, לא הבנתי מה לא היה ברור עבור האמריקאי החביב מלבד המילה "לבן".
עם שלושת כדורי הגלידה ביקשתי כמובן כדור נוסף, הכדוש. לא יכולתי להתאפק והתחלתי בקינוח.
על אף החזות המטעה הכדוש הגיע במרקם מעולה, הקירור מיטיב עימו והקוקוס מורגש אך במעט. אמנם חסר אגוזים, וחסר את העושר השוקולדי שאפיין את המקור. אך בהחלט נכנס לקטגוריית המומלצים. המוכרים טוענים שלא עובר יום מבלי שהם לוקחים אחד לפחות. לאור השעה המאוחרת ומצב רוב טוב של הכדור העשרים, הוא יזכה בתואר ה"טוב ביותר בלילה".
טוב זה כן, וגם טעים, אך עדיין לא זה. ואני, גם לאחר שנה נותרתי בשלב הכעס. האובדן רק מחריף במקרה הזה, בניגוד לתחזית הפסיכיאטרית.
או שמא תמיד הייתי כזה?
עשרים, רבותי, אני יודע שלא ציפיתם. עשרים כדושים שנדגמו במשך עשרה חודשים. וטרם נמצא מחליף הראוי לתהילה הבוליביאנית.
והפעם, מאוחר באבן גבירול, רחוב שכבר ידע לספק לי מנת כדוש בשעה מאוחרת, אך לא כה מאוחרת. לילות תל אביב עדיין רותחים והחורף שהפציע אך שבוע שעבר חלף הלך. אני מחפש גלידה.
מקום צבעוני המתקרא "גולדה" צד את עיני, סקירה מהירה של התכולה ואני מחייך משתי סיבות בלתי תלויות. האחת היא שמדובר למעשה מדובר ב"אניטה" בתחפושת. מי שמבין עניין בגלידות מזמן יודע ש"אניטה" שמקורה בנווה צדק היא הרשת הטעימה ביותר בארץ (והם לא שילמו לי שקל). אם אתה חולק עלי, אתה מוזמן להוריד מכתפייך את תואר "מבין עניין". בדיקה זריזה אישרה שגולדה הינו אניטה במיתוג לזכיינים. וסיבה שניה, ובכן, כדושים בחמישה שקלים האחד.
"שוקולד לבן, לואקר וקוקימן בבקשה", יריתי את הטעמים המוכרים אל המוכר
"אני לדבר קצת עברית"
הגם אתה?
לפעמים זה נדמה שמרבית המשרות ברחוב התל אביבי מאוכלסות על ידי זרים ובמיוחד על ידי אמריקאים יהודים חביבים. אם הם כולם כאן, לא פלא שכל העבודות המקבילות בארה"ב עצמה מאויישות על ידי מהגרים. וזאת יודע כל מי שביקר בניו יורק או לוס אנג'לס בשנים האחרונות.
יחד עם זאת, לא הבנתי מה לא היה ברור עבור האמריקאי החביב מלבד המילה "לבן".
עם שלושת כדורי הגלידה ביקשתי כמובן כדור נוסף, הכדוש. לא יכולתי להתאפק והתחלתי בקינוח.
על אף החזות המטעה הכדוש הגיע במרקם מעולה, הקירור מיטיב עימו והקוקוס מורגש אך במעט. אמנם חסר אגוזים, וחסר את העושר השוקולדי שאפיין את המקור. אך בהחלט נכנס לקטגוריית המומלצים. המוכרים טוענים שלא עובר יום מבלי שהם לוקחים אחד לפחות. לאור השעה המאוחרת ומצב רוב טוב של הכדור העשרים, הוא יזכה בתואר ה"טוב ביותר בלילה".
טוב זה כן, וגם טעים, אך עדיין לא זה. ואני, גם לאחר שנה נותרתי בשלב הכעס. האובדן רק מחריף במקרה הזה, בניגוד לתחזית הפסיכיאטרית.
או שמא תמיד הייתי כזה?
המחיר: 5 ש"ח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה