יום שבת, 6 ביולי 2013

כדוש בלי דרישות

"בכל הנוגע לאוכל אין לי דרישות גבוהות", חשבתי לעצמי במהלך הטיסה חזרה מברצלונה. במהלך שהותי בבירה הקטלונית גיליתי את ה"אומלט הספרדי", פשטידה של תפוחי אדמה, ביצים ובצל, היא סיפקה את כל צרכי הקלוריים בביקור הקצר. לצד כמויות מסחריות של ג'לאטו איטלקי.

לא ברור, אם כך, מדוע מתקשה אני למצוא כדוש שירנין את החיך בבקרי הקיץ הלוהטים (מה, אחרי 12 כבר ממש חם) ויצטרף לפת שחרית דשנה של צ'יריוס או ממגוון מוצרי קלוגס. כאמור, לא דרישות גבוהות.

בעקבות התרעה חמה ממקור מוסמך וחדש המכונה בועז, על כדוש שנצפה בשוק המקורה של נמל יפו, ביצעתי גיחה חפוזה נוספת לאחת מגולות הכותרת של איזור מופלא זה. הכתובת הובילה אותי הפעם לא למאפיה וגם לא לבולנז'רי אלא ללא פחות מויאנסורי צרפתי בלב המזרח התיכון העונה לשם "קמחים".
אין ספק שלאכול כדושים הינה דרך מצויינת להגדיל את אוצר המלים בצרפתית. וגם להיזכר בקטעים קומיים אלמותיים.

השמש הייתה קופחת במיוחד באותו אחר הצהריים, ואני השתדלתי להצמד לקירות המבנים העתיקים בחיפוש אחר מעט צל, בעוד אני מדרים אל עבר השוק המקורה מאיזור מגדל השעון.
המתינו במקום עובדת חייכנית ובתה, או כך היה נראה, והציגו את מיטב המטבח הצרפתי והאיטלקי, מראה מסחרר של מאפים, קישים ולחמים חמים ומהבילים. נשארתי ממוקד מטרה. על הדלפק השקוף ניצבו שלושה מגשים מלאי כדושים, ללא קירור. התוספות התורניות הן קוקוס, סוכריות צבעוניות ושקדים, המעטרים כדורים כהים וקטנים למדי. מה קשה להשיג כדוש פשוט וטוב ללא משחקים... 

כדוש הקוקוס הציג מרקם סמיך ומעט קשה, ייתכן שנעשה שימוש בשוקולד מריר, דווקא ראוי לציון, אך התחושה שמשהו לא מתרומם נותרה. עדיין טעים, כמובן, אך לא משהו שטרם נגלה לעיני הרואות ופי הטועם. נותרתי כעת חסר כדושים לבדיקה, מנין תבוא הישועה?

נתתי למחשבות לנדוד כדי בליסת שני הכדורים הנותרים. כאמור, אין לי דרישות גבוהות.


"וקמח,
מלא קמחים של קמח,
קמח, קמח,
ולולב מתלבלב על הראש"
(אסי וגורי)

 

המחיר: עשרה שקלים לארבעה כדושים