החיים בתרבות הישראלית הלוחצת מלווים בשגרה רבה לרוב. מוטמעת במעגל החיים. כולנו מכירים את המסלול המוכר של תיכון-צבא-לימודים-טיול-היי טק-אקזיט. יש ההולכים נגד הזרם ונשארים בשלב ההיי-טק המורחב הכולל משכורת גבוהה-רכב צמוד-סביבת עבודה דינמית צעירה-חופשה שנתית. דיינו.
אך מה הם חיים, אם לא הרגעים הקטנים? "הביקור בישראל נתן לי תקווה", אמר מר אובמה. סלח לי, אבל עוד לא ראית כדוש בפיצוציה בפלורנטין, הרצל 42 אם לדייק. גם אתה היית שוכח מהאיום האיראני.
המציאה של כדוש במקום שלא ציפיתי לי מילאה אותי אושר בלתי נלאה. ציפיה ותקווה. כאילו קימפלת פיצ'ר שלם ולא התקבל אף לא warning אחד, או תשובה ב- stackoverflow בדיוק לבעיה שעוצרת אותך יומיים.
חיש קל לקחתי את הכדור הזול (2 ש"ח) אלי לדירה וטעמתי ממנו. טעם מוכר וקצת יבש מילא את פי. הרבה קוקוס, קצת ביסקוויטים, לא כדור עם הרבה מעוף, אבל עדיין סביר, האם כל בתי הקפה באיזור תל אביב והפיצוציה השכנה מקבלים את הכדושים שלהם מאותו מקור? רפי גינת, לטיפולך. silvouple.
ובכן, אני מניח שגם האכזבות הקטנות ממלאות את תפקידן. איני מתכוון לכך שהזמנת מנה במשלוח של תן-ביס והגיעה אחרת, כי זה כבר גם שגרה. אלא משברונים אמיתיים כמו ביטול הופעתו של סנופ דוג בישראל ב- 2008, שינוי פתאומי של הטיימליין בפייסבוק או ששיקרת לכל העולם במשך 8 שנים ושללו לך את כל המדליות האולימפיות. קורה לכולנו.
ואני עצמי, אשבור את השגרה בשבוע סקי באוסטריה.
די דיינו.
המחיר: 2 ש"ח
