המזרח התיכון מתחמם. שוב. הגזרה הסורית בוערת וזה טוב. מדינה הנתונה במצב חירום (על פי חוק) מיום היווסדה לא יכולה להתנהל כך על מי מנוחות. חודשים בודדים של רגיעה ישראלית וכאוס מוחלט אצל שכנותינו הובילו ליציאת השד העדתי מהבקבוק, התעסקות מגמתית בנבחרת ואת הרווק עם דודו אהרון.
על רקע ההתרחשויות הנ"ל נקראתי לדגל, בהתראה אמריקאית של שבועיים מראש. "אתה מטייל המון, אתה צריך להכיר לנו את תל אביב" אמרו הידידות הנושנות אשר הכרתי בפרוייקט תגלית, שש שנים תמימות אחורה. נראה שמטרות המיזם הציוני לא הרשימו אותן, וזהו ביקורן הראשון מאז.
בדיקה קצרה העלתה ששתי הילדות צמחו לטיילות קשוחות שבאמתחתן כבר 6 שנים בארצות ניכר לרבות האחת הכותבת בענייני טיולים ויחסים בין לאומיים לפרנסתה. לעומתן הרקורד שלי מחוויר עם שנתיים של בקפקינג. אאוץ'.
בקפקר צעיר לומד את ארץ היעד בשילוש הקדוש של אוכל-טבע-מסיבה, בתקציב נמוך כל אחד. ניגשתי למשימה.
כמה מוזר זה להיות תייר זר בעיר העברית הראשונה!
כל הדברים שהפריעו לי נראים בהירים לפתע.
התחלנו בפסגת הגיחוך, "שוק האיכרים" בנמל תל אביב, גרסה קטנה של "לה בוקריה" הפאתטי מברצלונה. מלבד איכרים, תמצאו כאן מכל וכל, מסודר, מצוחצח ובנאלי, אבל היי, נראה נהדר לתייר. המשכנו בפלאפל אותנטי-בדיזינגוף-פרישמן (רק בעיני זה אוקסימורון?) ושוחחנו בענייני דיומא עם המוכר החביב מלוס אנג'לס, סיפור נהדר לאמא יהודיה בעיר המלאכים.
לאחר שנים בדרכים, ברור לי מה הזווית שהן מחפשות לשמוע, מה רבה התרגשותן לראות אזרח מסתובב עם ערכת מגן, אך יחד עם זאת כמה נעים, לעיתים, לקבל את החוויה המוכרת לך בארץ ניכר, כמו כדוש. חיש קל הסברתי להן על מלאכת הקודש. טיב געגועי לכדוש הבוליביאני היה ברור להן יותר משהוא לי. הוצאתי 3 כדושים, כמארח טוב, מהמקרר ב"בית הלחם" שבדיזינגוף. זוהי התחלה טובה והייתה לי הרגשה טובה בעניין. הביס הראשון קר ומפתיע, ממש קר, עדיין קר.
רגע.
איך מוציאים את השיניים מגוש הקרח הזה?
התאוששתי מהמלכודת החומה הזאת ונתנו לכדושים להפשיר, בזמן שאנו מביטים בשקיעה מגן העצמאות. ג'וקר שעובד על על כל טייל, בכל מקום.
אני מוכרח להודות שעבדכם החובב הבלתי נלאה של כדושים לא מתוקים מצא את הסף התחתון של השטיק, ולצערי, למרות המרקם המבטיח (כשהוא פושר) של הכדוש, הוא סיים בעיני בתור חסר טעם. מי שמתעקש לנסות יוכל לבחור בין חוסר טעם עם סוכריות לבין חוסר טעם בציפוי קוקוס, כמיטב המסורת.
כעת הבנות מוכנות לרקוד.
"טוב תשמעו, אין פה ממש מסיבות, אנשים יושבים בפאבים"
- "What?! Hell no! אנחנו בתל אביב! שמענו על מועדון x"
"לא, זה מלא פרחות וערסים"
- "arsim? רעיל?"
וחשבתי שהן לא יודעות עברית כלל.
התפשרנו על ה"רדיו" בדרום העיר, מי יודע, בעצם כן יש מסיבות בעיר נמל הזו.
על רקע ההתרחשויות הנ"ל נקראתי לדגל, בהתראה אמריקאית של שבועיים מראש. "אתה מטייל המון, אתה צריך להכיר לנו את תל אביב" אמרו הידידות הנושנות אשר הכרתי בפרוייקט תגלית, שש שנים תמימות אחורה. נראה שמטרות המיזם הציוני לא הרשימו אותן, וזהו ביקורן הראשון מאז.
בדיקה קצרה העלתה ששתי הילדות צמחו לטיילות קשוחות שבאמתחתן כבר 6 שנים בארצות ניכר לרבות האחת הכותבת בענייני טיולים ויחסים בין לאומיים לפרנסתה. לעומתן הרקורד שלי מחוויר עם שנתיים של בקפקינג. אאוץ'.
בקפקר צעיר לומד את ארץ היעד בשילוש הקדוש של אוכל-טבע-מסיבה, בתקציב נמוך כל אחד. ניגשתי למשימה.
כמה מוזר זה להיות תייר זר בעיר העברית הראשונה!
כל הדברים שהפריעו לי נראים בהירים לפתע.
התחלנו בפסגת הגיחוך, "שוק האיכרים" בנמל תל אביב, גרסה קטנה של "לה בוקריה" הפאתטי מברצלונה. מלבד איכרים, תמצאו כאן מכל וכל, מסודר, מצוחצח ובנאלי, אבל היי, נראה נהדר לתייר. המשכנו בפלאפל אותנטי-בדיזינגוף-פרישמן (רק בעיני זה אוקסימורון?) ושוחחנו בענייני דיומא עם המוכר החביב מלוס אנג'לס, סיפור נהדר לאמא יהודיה בעיר המלאכים.
לאחר שנים בדרכים, ברור לי מה הזווית שהן מחפשות לשמוע, מה רבה התרגשותן לראות אזרח מסתובב עם ערכת מגן, אך יחד עם זאת כמה נעים, לעיתים, לקבל את החוויה המוכרת לך בארץ ניכר, כמו כדוש. חיש קל הסברתי להן על מלאכת הקודש. טיב געגועי לכדוש הבוליביאני היה ברור להן יותר משהוא לי. הוצאתי 3 כדושים, כמארח טוב, מהמקרר ב"בית הלחם" שבדיזינגוף. זוהי התחלה טובה והייתה לי הרגשה טובה בעניין. הביס הראשון קר ומפתיע, ממש קר, עדיין קר.
רגע.
איך מוציאים את השיניים מגוש הקרח הזה?
התאוששתי מהמלכודת החומה הזאת ונתנו לכדושים להפשיר, בזמן שאנו מביטים בשקיעה מגן העצמאות. ג'וקר שעובד על על כל טייל, בכל מקום.
אני מוכרח להודות שעבדכם החובב הבלתי נלאה של כדושים לא מתוקים מצא את הסף התחתון של השטיק, ולצערי, למרות המרקם המבטיח (כשהוא פושר) של הכדוש, הוא סיים בעיני בתור חסר טעם. מי שמתעקש לנסות יוכל לבחור בין חוסר טעם עם סוכריות לבין חוסר טעם בציפוי קוקוס, כמיטב המסורת.
כעת הבנות מוכנות לרקוד.
"טוב תשמעו, אין פה ממש מסיבות, אנשים יושבים בפאבים"
- "What?! Hell no! אנחנו בתל אביב! שמענו על מועדון x"
"לא, זה מלא פרחות וערסים"
- "arsim? רעיל?"
וחשבתי שהן לא יודעות עברית כלל.
התפשרנו על ה"רדיו" בדרום העיר, מי יודע, בעצם כן יש מסיבות בעיר נמל הזו.
המחיר: 5 ש"ח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה