כדוש ופסיכואנליזה

מודל קובלר-רוס מתאר חמישה שלבים החווה אדם לאחר אסון קטסטרופלי. החל משלב ה"הכחשה" וה"כעס", דרך ה"מיקוח", ועד ל"דיכאון" וה"קבלה" של האסון או האובדן.

כך חלפה מעל שנה של געגועים עזים לכדוש המקורי. בעוזבי את לה-פז חשבתי שאני נפרד רק ממשקה ה"אפי" שליווה את כדוש הבוקר, אך כבר עשרים כדושים חלפו מאז. מכעיס.
עשרים, רבותי, אני יודע שלא ציפיתם. עשרים כדושים שנדגמו במשך עשרה חודשים. וטרם נמצא מחליף הראוי לתהילה הבוליביאנית.

והפעם, מאוחר באבן גבירול, רחוב שכבר ידע לספק לי מנת כדוש בשעה מאוחרת, אך לא כה מאוחרת. לילות תל אביב עדיין רותחים והחורף שהפציע אך שבוע שעבר חלף הלך. אני מחפש גלידה.
מקום צבעוני המתקרא "גולדה" צד את עיני, סקירה מהירה של התכולה ואני מחייך משתי סיבות בלתי תלויות. האחת היא שמדובר למעשה מדובר ב"אניטה" בתחפושת. מי שמבין עניין בגלידות מזמן יודע ש"אניטה" שמקורה בנווה צדק היא הרשת הטעימה ביותר בארץ (והם לא שילמו לי שקל). אם אתה חולק עלי, אתה מוזמן להוריד מכתפייך את תואר "מבין עניין". בדיקה זריזה אישרה שגולדה הינו אניטה במיתוג לזכיינים. וסיבה שניה, ובכן, כדושים בחמישה שקלים האחד.

"שוקולד לבן, לואקר וקוקימן בבקשה", יריתי את הטעמים המוכרים אל המוכר
"אני לדבר קצת עברית"
הגם אתה?
לפעמים זה נדמה שמרבית המשרות ברחוב התל אביבי מאוכלסות על ידי זרים ובמיוחד על ידי אמריקאים יהודים חביבים. אם הם כולם כאן, לא פלא שכל העבודות המקבילות בארה"ב עצמה מאויישות על ידי מהגרים. וזאת יודע כל מי שביקר בניו יורק או לוס אנג'לס בשנים האחרונות.
יחד עם זאת, לא הבנתי מה לא היה ברור עבור האמריקאי החביב מלבד המילה "לבן".

עם שלושת כדורי הגלידה ביקשתי כמובן כדור נוסף, הכדוש. לא יכולתי להתאפק והתחלתי בקינוח.
על אף החזות המטעה הכדוש הגיע במרקם מעולה, הקירור מיטיב עימו והקוקוס מורגש אך במעט. אמנם חסר אגוזים, וחסר את העושר השוקולדי שאפיין את המקור. אך בהחלט נכנס לקטגוריית המומלצים. המוכרים טוענים שלא עובר יום מבלי שהם לוקחים אחד לפחות. לאור השעה המאוחרת ומצב רוב טוב של הכדור העשרים, הוא יזכה בתואר ה"טוב ביותר בלילה".

טוב זה כן, וגם טעים, אך עדיין לא זה. ואני, גם לאחר שנה נותרתי בשלב הכעס. האובדן רק מחריף במקרה הזה, בניגוד לתחזית הפסיכיאטרית.
או שמא תמיד הייתי כזה?

 

המחיר: 5 ש"ח

מסביר כדושים לתייר

המזרח התיכון מתחמם. שוב. הגזרה הסורית בוערת וזה טוב. מדינה הנתונה במצב חירום (על פי חוק) מיום היווסדה לא יכולה להתנהל כך על מי מנוחות. חודשים בודדים של רגיעה ישראלית וכאוס מוחלט אצל שכנותינו הובילו ליציאת השד העדתי מהבקבוק, התעסקות מגמתית בנבחרת ואת הרווק עם דודו אהרון.

על רקע ההתרחשויות הנ"ל נקראתי לדגל, בהתראה אמריקאית של שבועיים מראש. "אתה מטייל המון, אתה צריך להכיר לנו את תל אביב" אמרו הידידות הנושנות אשר הכרתי בפרוייקט תגלית, שש שנים תמימות אחורה. נראה שמטרות המיזם הציוני לא הרשימו אותן, וזהו ביקורן הראשון מאז.
בדיקה קצרה העלתה ששתי הילדות צמחו לטיילות קשוחות שבאמתחתן כבר 6 שנים בארצות ניכר לרבות האחת הכותבת בענייני טיולים ויחסים בין לאומיים לפרנסתה. לעומתן הרקורד שלי מחוויר עם שנתיים של בקפקינג. אאוץ'.
בקפקר צעיר לומד את ארץ היעד בשילוש הקדוש של אוכל-טבע-מסיבה, בתקציב נמוך כל אחד. ניגשתי למשימה.

כמה מוזר זה להיות תייר זר בעיר העברית הראשונה!
כל הדברים שהפריעו לי נראים בהירים לפתע.
התחלנו בפסגת הגיחוך, "שוק האיכרים" בנמל תל אביב, גרסה קטנה של "לה בוקריה" הפאתטי מברצלונה. מלבד איכרים, תמצאו כאן מכל וכל, מסודר, מצוחצח ובנאלי, אבל היי, נראה נהדר לתייר. המשכנו בפלאפל אותנטי-בדיזינגוף-פרישמן (רק בעיני זה אוקסימורון?) ושוחחנו בענייני דיומא עם המוכר החביב מלוס אנג'לס, סיפור נהדר לאמא יהודיה בעיר המלאכים.

לאחר שנים בדרכים, ברור לי מה הזווית שהן מחפשות לשמוע, מה רבה התרגשותן לראות אזרח מסתובב עם ערכת מגן, אך יחד עם זאת כמה נעים, לעיתים, לקבל את החוויה המוכרת לך בארץ ניכר, כמו כדוש. חיש קל הסברתי להן על מלאכת הקודש. טיב געגועי לכדוש הבוליביאני היה ברור להן יותר משהוא לי. הוצאתי 3 כדושים, כמארח טוב, מהמקרר ב"בית הלחם" שבדיזינגוף. זוהי התחלה טובה והייתה לי הרגשה טובה בעניין. הביס הראשון קר ומפתיע, ממש קר, עדיין קר.
רגע.
איך מוציאים את השיניים מגוש הקרח הזה?
התאוששתי מהמלכודת החומה הזאת ונתנו לכדושים להפשיר, בזמן שאנו מביטים בשקיעה מגן העצמאות. ג'וקר שעובד על על כל טייל, בכל מקום.
אני מוכרח להודות שעבדכם החובב הבלתי נלאה של כדושים לא מתוקים מצא את הסף התחתון של השטיק, ולצערי, למרות המרקם המבטיח (כשהוא פושר) של הכדוש, הוא סיים בעיני בתור חסר טעם. מי שמתעקש לנסות יוכל לבחור בין חוסר טעם עם סוכריות לבין חוסר טעם בציפוי קוקוס, כמיטב המסורת.

כעת הבנות מוכנות לרקוד.
"טוב תשמעו, אין פה ממש מסיבות, אנשים יושבים בפאבים"
- "What?! Hell no! אנחנו בתל אביב! שמענו על מועדון x"
"לא, זה מלא פרחות וערסים"
- "arsim? רעיל?"
וחשבתי שהן לא יודעות עברית כלל.
התפשרנו על ה"רדיו" בדרום העיר, מי יודע, בעצם כן יש מסיבות בעיר נמל הזו.

 

המחיר: 5 ש"ח 

כדוש אקספרס

לילות תל אביב חמים מתמיד ולא בגלל דיוני ועדת טירקל.
חונים באבן גבירול בחצות ונדרסים תחת מכבש הקיץ של שלושים מעלות ושמונים אחוזי לחות המפטרל ברחובות תל אביב. רק חסר קצת גשם ופאד תאי בפינות הרחוב.

אם כבר פאד תאי עסקינן, מה קורה עם אוכל רחוב לילי בתל אביב? אני רעב, ועכשיו. מדוע נעלמים מפנינו אותם רוכלים צבעוניים עם עגלות ובאסטות למיניהן? עבור הרים בלילות ביתרת העולם, האפשרויות רבות מספור.

בגרמניה התברכו בערמונים ובוקוורשטים בכל שעות היממה, בהולנד תמצאו צ'יפסים חמים, בירדן מתוקים מלאי שמן זמינים תמיד, באוסטרליה יחכו לכם המבורגרים שומניים, בלאוס וקמבודיה מתבשלים מרקים חומים מזמינים המתהדרים בחתיכות עוף (כל החתיכות, אם תהיתם, גם מקור), בבורמה צ'אפאטי חם, ארגנטינה תביא לכם צ'ורוס מטוגנים-במקום עם מילוי ריבת חלב, בצ'ילה תחגגו בשלוש בלילה עם קומפלטוס - נקניקיה ואבוקדו. בל נשכח את הקסדיות המקסיקניות, ארפאס קולומביאניות ופוטין קנדי.

כל מחוז מציע מהשפע והיצירתיות, הלפעמים לוקה בחסר, שבו התברך כל היום - ובעיקר כל הלילה. ואצלנו? החל מחצות אפשר למצוא בעיקר כלום, עם קצת גורנישט בפינות.

וכך, אף על פי שאחרי חצות המצב קשה, הזריזים מביניכם יכולים להספיק לתפוס את סניף רולדין של אבן גבירול עדיין פתוח וכמובן לחטוף כדוש על הדרך. בריא, מזין, אנרגיה זמינה וגם די קטן וזול. הרשת הותיקה מציעה כדור שוקולד קטנטן מימדים ועטוף ברכות עם קוקס. מוגש בקירור הנכון. בפינת החסר, מתיישבים אגוזים וקצת עומק ושוקולד למרקם עצמו.

בניגוד לרשתות ענק, בקנה מידה ארצי, אחרות שנבדקו רולדין מביאה את כדוש, אמנם מיני, אך כמעט כהלכתו, כיאה לרשת ותיקה ומוכרת. אין שלדים בארון.

 

המחיר: 1.5 ש"ח 

כדוש בלי דרישות

"בכל הנוגע לאוכל אין לי דרישות גבוהות", חשבתי לעצמי במהלך הטיסה חזרה מברצלונה. במהלך שהותי בבירה הקטלונית גיליתי את ה"אומלט הספרדי", פשטידה של תפוחי אדמה, ביצים ובצל, היא סיפקה את כל צרכי הקלוריים בביקור הקצר. לצד כמויות מסחריות של ג'לאטו איטלקי.

לא ברור, אם כך, מדוע מתקשה אני למצוא כדוש שירנין את החיך בבקרי הקיץ הלוהטים (מה, אחרי 12 כבר ממש חם) ויצטרף לפת שחרית דשנה של צ'יריוס או ממגוון מוצרי קלוגס. כאמור, לא דרישות גבוהות.

בעקבות התרעה חמה ממקור מוסמך וחדש המכונה בועז, על כדוש שנצפה בשוק המקורה של נמל יפו, ביצעתי גיחה חפוזה נוספת לאחת מגולות הכותרת של איזור מופלא זה. הכתובת הובילה אותי הפעם לא למאפיה וגם לא לבולנז'רי אלא ללא פחות מויאנסורי צרפתי בלב המזרח התיכון העונה לשם "קמחים".
אין ספק שלאכול כדושים הינה דרך מצויינת להגדיל את אוצר המלים בצרפתית. וגם להיזכר בקטעים קומיים אלמותיים.

השמש הייתה קופחת במיוחד באותו אחר הצהריים, ואני השתדלתי להצמד לקירות המבנים העתיקים בחיפוש אחר מעט צל, בעוד אני מדרים אל עבר השוק המקורה מאיזור מגדל השעון.
המתינו במקום עובדת חייכנית ובתה, או כך היה נראה, והציגו את מיטב המטבח הצרפתי והאיטלקי, מראה מסחרר של מאפים, קישים ולחמים חמים ומהבילים. נשארתי ממוקד מטרה. על הדלפק השקוף ניצבו שלושה מגשים מלאי כדושים, ללא קירור. התוספות התורניות הן קוקוס, סוכריות צבעוניות ושקדים, המעטרים כדורים כהים וקטנים למדי. מה קשה להשיג כדוש פשוט וטוב ללא משחקים... 

כדוש הקוקוס הציג מרקם סמיך ומעט קשה, ייתכן שנעשה שימוש בשוקולד מריר, דווקא ראוי לציון, אך התחושה שמשהו לא מתרומם נותרה. עדיין טעים, כמובן, אך לא משהו שטרם נגלה לעיני הרואות ופי הטועם. נותרתי כעת חסר כדושים לבדיקה, מנין תבוא הישועה?

נתתי למחשבות לנדוד כדי בליסת שני הכדורים הנותרים. כאמור, אין לי דרישות גבוהות.


"וקמח,
מלא קמחים של קמח,
קמח, קמח,
ולולב מתלבלב על הראש"
(אסי וגורי)

 

המחיר: עשרה שקלים לארבעה כדושים

כדוש וגיאופוליטיקה

אם חשבתם שלחפש כדוש בחיפה היה מרחיק לכת, ודאי תופתעו לשמוע שהכדוש חצה את הירדן.

ביקור של דודים מחו"ל הוא סיבה מצויינת לקפוץ אל הצפון לסוף שבוע. הפעם מדובר על צפון אמיתי ורמת גולני שזה זמן רב לא ביקרתי בו. לו"ז צפוף הכולל ביקור בשמונה מדינות לפני אחרי ובמהלך לימודי התואר השני ולאחר מכן שנה רצופה באמריקה הלטינית. הרחיק אותי משרשרת הרי הגעש הישראלית בצפון.

המשפחה כולה נארזה לרכב-חברה, והבגז' מולא בתכולה שתספיק לטיול קצר של שנתיים בתנאי מזג-אוויר משתנים. הנסיעה הצפויה ממכבים מרכז ישראל תארך מעל 3 שעות, זהו זמן איכות משפחתי ללא ספק. אני יודע זאת כי כך נמסר לי, לכשהתעוררתי בואכה צומת גולני. 

בלוג הכדוש נשאר נאמן למטרתו: מציאת כדור השוקולד הטוב בישראל, אך לא פעם מוצא עצמו תוהה מה באשר מצב הכדושים במדינות העולם. מלבד העובדה הברורה והמצערת שהבוליביאנים מקדימים אותנו שנות דור בנושא, והם אפילו לא ב- OECD, קשה למצוא מידע ממקור מוסמך ואמין לגבי מצב הכדושים במקומות אחרים. נדמה שהכלכלה העולמית טרם הפנימה את חשיבות תוצר הכדוש המקומי לאדם והשפעתו על רמת החיים.

ניתוח עסקי-גיאופוליטי פשוט, שישמח פרופסור מלבין ושזוף השוכן קרוב לודאי בפינה נידחת זו או אחרת של כדור הארץ, מסביר את הבירא עמיקתא אליה נקלענו. בוליביה, מדינה חסרת קו חוף אך בעלת חיל ים, השוכנת בין ברזיל, אקוודור וקולומביה, כל אחת מעצמת ייצוא שוקולד בפני עצמה, הפכה למצטיינת בתחום. בעוד ישראל, מעצמה גרעינית וטכנולוגית המוקפת בפיתות, חומוס וכנאפה, תצטרך לעבוד קשה בשביל להעמיד את אותה הרמה. לפי פרסומים זרים.

ממרומי 1171 המטרים של הר בנטל אני משקיף על סוריה בעודי יושב ב"Cofee ענן", בית קפה ותיק ומואר בעל חלונות גדולים. כיאה לסוף שבוע, המקום הומה ישראלים בהפסקה לצד תיירים אמריקאים לבנים במיוחד. בזמן שיתרת המשפחה והדודים עסוקים בהתחפרות בין השוחות הותיקות, התכנסתי יחד עם אחי לדון על החשיבות ההיסטורית והאסטרטגית של המקום בו אנו נמצאים. למעשה, לכשיבוא השלום עם הסורים, או מה שיוותר מהם, סביר לוודאי שכאן יהיה הכדוש הישראלי הראשון שיטעמו. ולפי איך שקונייטרה נראית, זה זמן הם לא ידעו כדוש טוב.

כגודל המעמד, כך גודל הכדוש. קופי ענן מציעים כדורים מפלצתיים שלא ישאירו אתכם רעבים. הכדורים מוגשים כעוגה לכל דבר ואף נפרסים לארבע חתיכות בגודל כדוש תל אביבי ממוצע האחת. בעניין הטעם יש כבר כמה בעיות ייצוגיות. אף על פי שנעשה ניסיון מעניין לשלב ביסקוויטים חיים הוא לא צלח, והכדוש סמיך, גושי וקשה לבליעה. מעבר לכך, כפי שנראה בתמונה המצורפת, סובל מעודף קוקוס ברור וכמו כן זכה במחיר האסטרונומי של 10 שקלים לחתיכה.

בשורה התחתונה, עוד מקל בגלגלי השלום.

 

המחיר: 10 ש"ח

כדוש בדרך למרתף

ערב יורד על קריית ביאליק.

ואני עדיין מתקשה להאמין שראיתי זאת במו עיני. רונן מבטיח שיש לאן לצאת פה בימות שבוע.

כהמשך לביקורי בצפון הגעתי לראשונה בחיי לקריות, מושבם של סניפי Dudu Outmezgine - Pattiserie Design. כקודמו, מתקשה מר אוטומזגין לבטא את שמו בשפת הקודש ומתעקש על אותיות קידוש לבנה. כמו כן הגדיל לעשות והכריז על עצמו כפטיסרי צרפתי. ודיזיין.

יש לציין שחברי נהג במקצועיות יתרה וטרח לאסוף דגימות כדושים מהשטח עוד בטרם הגעתי לעיר היעד.

כך שלא שזפתי עיני בהיכל הפטיסרי (ובדיזיין) אך מעיון בגלריית התמונות איפוא שהפסדתי עוד ביקור שהיה עשוי להוציאני בשן ועין ועם חור בכיס. מה שמוסיף לאכזבה והחוצפה הכללית.

החוצפה אינה עניין של מה בכך, אין מדובר פה בחוצפה מהסגנון של סדרת גמר פלייאוף נטולת כוכבים אחרי המתנה של עונה מתישה. או לותר על מיטה זוגית לטיסה קצרה אחרי שכבר ויתרת על מיטה זוגית לטיסה קצרה. אלא חוצפה בסגנון פיזור כדורי שוקולד גרועים בסניפים מעוצבים ברחבי הקריות.

מקורות חייו של ידידינו דודו, מסתבר, שלעשות כדושים אין ללמוד בצרפת, בלגיה וגם לא בהונגריה. או שמא הן נתקלו במחוזות רחוקים אלו בעודפים כבירים של קוקוס יבש טחון. הרבה קוקס יבש טחון. ושנים שחונות במטעי האגוזים.

כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, כדוש במרקם קשה בטעם קוקוס לא מתקבל בעין יפה ממי שעובד "באיכות וברמה הגבוהה ביותר". יחד עם זאת בלוג הכדוש ממשיך להצדיע למחירים הנמוכים בגזרת הכדושים הצפונית. כן ירבו.

קינחנו את הערב בפאב המרתף. הפעם, ללא ציפיות.

 

המחיר: 4 שקלים לשלושה כדושים

כדוש בחבילה

יום הפועלים הבינלאומי חלף בשקט. חוזה ההעסקה האחרון שלי כלל 9 שעות עבודה יומיות, מעבר לדרישות ארגוני העובדים הקנדיים שהחלו עם מחאה זו. אך אני סובל בשקט. וכמוני, יתרת פרולטריון ההייטק הישראלי, נמצאים בתחתית העשירון העליון, מסתפקים בטיסות צ'רטר לחו"ל ומשתתפים בדיון על הצרות ריקי כהן, מלמעלה.

אני עצמי חש הזדהות כה עמוקה עם השחיקה הגוברת של מעמד הביניים אל מול הטייקונים, שמיד יצאתי לחופשה בת יומיים בחיפה. שם אפגש עם רונן, חבר-טיול נוסף (ראה ערך פרק קודם), המעורה היטב בכל הקשור לכדוש, טיפוסי הרים ולה פז (בסדר הזה).

רונן, קודקוד אקדמאי בעל עבר צבאי עשיר, הכין מראש צי"ח מסודר ומקוצר עבור גזרה הצפונית.

בישיבה מבצעית מהירה בחוף הסטודנטים שלמרגלות הכרמל הוא פרט את התוכנית ואת הלו"ז, ועם שקיעת החמה יצאנו לדרכנו.

התחנה הראשונה הינה קונדיטורית SHEMO. קונדיטוריה כה יוקרתית ששמה לא יכול להכתב בעברית ואף לא באותיות קטנות. העסק המשפחתי הקטן הוקם ב- 1992 והתרחב כבר אל עבר המרכז. הכדוש כמובן נשאר נאמן למקור וגאה לבקר בסניף החיפאי.

עם הכניסה לשמו, מיד התבררה גודל הטעות שעשינו. היכל קריר ורחב ידיים, מלא מקררים ומדפים מלאים מטעמים וכל טוב, מעוצב למשעי, מתקשה להבין איך משכורת מתכנת פלוס ניסיון תספיק למה שאני אוציא מכאן. אסור לאבד פוקוס. המוכרות מדווחות שישנם כדושים רק באריזות בקירור. גם את זה אני אקח. העיקר לא לצאת מכאן עם הרבה סחורה שעוד אצטער עליה. מוכרת חמודה מביעה עניין רב בבלוג, אני רושם לה את הכתובת בסמארטפון. "תפיצי לחבריך את הבשורה" אני מוסיף. מצידה היא מוסיפה התעניינות על התעניינות ואני תוהה אם אני מפספס פה משהו.

רונן מחווה שכן.

שילמנו. וסירבנו בנימוס להצעה לטעום את הכדוש ולחוות את דעתינו המקצועית.

יצאנו וסגרנו את הדלת. רק בשביל לטעום אותם ברגע הראשון שיצאנו מהראדר של עיניהן הבוחנות. הקופסה כבר נפתחה וחיש קל החלפנו רשמים. מרקם - טוב וקריר, מעט יותר מדי קוקוס, אך מתוק בדיוק במידה הנכונה. ואפילו לא כל כך הרגשנו את האגוזים. הבעיה לצערי נותרה הבעיה המרכזית בשוק הכדושים הישראלי - לא מספיק עוגתי כדוש הוא לא עיסה דביקה קרה ומובן שלא חתיכת עוגה יבשה - ועל כן הוא נקרא כדוש. פלוס גדול הוא כמובן המחיר, מעט מעל 2 שקלים בקונדיטוריה יוקרתית, לא דבר שתראו במרכז הארץ.

רונן הלך להזמין לנו המבורגרים בעשרה שקלים האחד,

אני חזרתי פנימה לבדוק את המצב.

המחיר: 25 שקלים לחבילה של 12 כדושים