כדוש בדרך למרתף

ערב יורד על קריית ביאליק.

ואני עדיין מתקשה להאמין שראיתי זאת במו עיני. רונן מבטיח שיש לאן לצאת פה בימות שבוע.

כהמשך לביקורי בצפון הגעתי לראשונה בחיי לקריות, מושבם של סניפי Dudu Outmezgine - Pattiserie Design. כקודמו, מתקשה מר אוטומזגין לבטא את שמו בשפת הקודש ומתעקש על אותיות קידוש לבנה. כמו כן הגדיל לעשות והכריז על עצמו כפטיסרי צרפתי. ודיזיין.

יש לציין שחברי נהג במקצועיות יתרה וטרח לאסוף דגימות כדושים מהשטח עוד בטרם הגעתי לעיר היעד.

כך שלא שזפתי עיני בהיכל הפטיסרי (ובדיזיין) אך מעיון בגלריית התמונות איפוא שהפסדתי עוד ביקור שהיה עשוי להוציאני בשן ועין ועם חור בכיס. מה שמוסיף לאכזבה והחוצפה הכללית.

החוצפה אינה עניין של מה בכך, אין מדובר פה בחוצפה מהסגנון של סדרת גמר פלייאוף נטולת כוכבים אחרי המתנה של עונה מתישה. או לותר על מיטה זוגית לטיסה קצרה אחרי שכבר ויתרת על מיטה זוגית לטיסה קצרה. אלא חוצפה בסגנון פיזור כדורי שוקולד גרועים בסניפים מעוצבים ברחבי הקריות.

מקורות חייו של ידידינו דודו, מסתבר, שלעשות כדושים אין ללמוד בצרפת, בלגיה וגם לא בהונגריה. או שמא הן נתקלו במחוזות רחוקים אלו בעודפים כבירים של קוקוס יבש טחון. הרבה קוקס יבש טחון. ושנים שחונות במטעי האגוזים.

כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, כדוש במרקם קשה בטעם קוקוס לא מתקבל בעין יפה ממי שעובד "באיכות וברמה הגבוהה ביותר". יחד עם זאת בלוג הכדוש ממשיך להצדיע למחירים הנמוכים בגזרת הכדושים הצפונית. כן ירבו.

קינחנו את הערב בפאב המרתף. הפעם, ללא ציפיות.

 

המחיר: 4 שקלים לשלושה כדושים

כדוש בחבילה

יום הפועלים הבינלאומי חלף בשקט. חוזה ההעסקה האחרון שלי כלל 9 שעות עבודה יומיות, מעבר לדרישות ארגוני העובדים הקנדיים שהחלו עם מחאה זו. אך אני סובל בשקט. וכמוני, יתרת פרולטריון ההייטק הישראלי, נמצאים בתחתית העשירון העליון, מסתפקים בטיסות צ'רטר לחו"ל ומשתתפים בדיון על הצרות ריקי כהן, מלמעלה.

אני עצמי חש הזדהות כה עמוקה עם השחיקה הגוברת של מעמד הביניים אל מול הטייקונים, שמיד יצאתי לחופשה בת יומיים בחיפה. שם אפגש עם רונן, חבר-טיול נוסף (ראה ערך פרק קודם), המעורה היטב בכל הקשור לכדוש, טיפוסי הרים ולה פז (בסדר הזה).

רונן, קודקוד אקדמאי בעל עבר צבאי עשיר, הכין מראש צי"ח מסודר ומקוצר עבור גזרה הצפונית.

בישיבה מבצעית מהירה בחוף הסטודנטים שלמרגלות הכרמל הוא פרט את התוכנית ואת הלו"ז, ועם שקיעת החמה יצאנו לדרכנו.

התחנה הראשונה הינה קונדיטורית SHEMO. קונדיטוריה כה יוקרתית ששמה לא יכול להכתב בעברית ואף לא באותיות קטנות. העסק המשפחתי הקטן הוקם ב- 1992 והתרחב כבר אל עבר המרכז. הכדוש כמובן נשאר נאמן למקור וגאה לבקר בסניף החיפאי.

עם הכניסה לשמו, מיד התבררה גודל הטעות שעשינו. היכל קריר ורחב ידיים, מלא מקררים ומדפים מלאים מטעמים וכל טוב, מעוצב למשעי, מתקשה להבין איך משכורת מתכנת פלוס ניסיון תספיק למה שאני אוציא מכאן. אסור לאבד פוקוס. המוכרות מדווחות שישנם כדושים רק באריזות בקירור. גם את זה אני אקח. העיקר לא לצאת מכאן עם הרבה סחורה שעוד אצטער עליה. מוכרת חמודה מביעה עניין רב בבלוג, אני רושם לה את הכתובת בסמארטפון. "תפיצי לחבריך את הבשורה" אני מוסיף. מצידה היא מוסיפה התעניינות על התעניינות ואני תוהה אם אני מפספס פה משהו.

רונן מחווה שכן.

שילמנו. וסירבנו בנימוס להצעה לטעום את הכדוש ולחוות את דעתינו המקצועית.

יצאנו וסגרנו את הדלת. רק בשביל לטעום אותם ברגע הראשון שיצאנו מהראדר של עיניהן הבוחנות. הקופסה כבר נפתחה וחיש קל החלפנו רשמים. מרקם - טוב וקריר, מעט יותר מדי קוקוס, אך מתוק בדיוק במידה הנכונה. ואפילו לא כל כך הרגשנו את האגוזים. הבעיה לצערי נותרה הבעיה המרכזית בשוק הכדושים הישראלי - לא מספיק עוגתי כדוש הוא לא עיסה דביקה קרה ומובן שלא חתיכת עוגה יבשה - ועל כן הוא נקרא כדוש. פלוס גדול הוא כמובן המחיר, מעט מעל 2 שקלים בקונדיטוריה יוקרתית, לא דבר שתראו במרכז הארץ.

רונן הלך להזמין לנו המבורגרים בעשרה שקלים האחד,

אני חזרתי פנימה לבדוק את המצב.

המחיר: 25 שקלים לחבילה של 12 כדושים

כדוש במאה עשרים קמ"ש

ארצנו הקטנה מרגישה קטנה במיוחד בשתיים עשרים ושלוש בלילה.

היונדאי קופצת קלות בנתיב השמאלי המשובש ביציאה מתל אביב, מאיץ למאה עשרים, קמ"ש אחד מתחת לסף האכיפה של משטרת התנועה, מושיט יד אל בקרת השיוט לקבע את המהירות, לא צריך צרות נוספות הלילה.

בעוד עשרים וחמש דקות אהיה ישן במיטתי. ברדיו 99 קרן פלס מלמדת אותי שתיקה.

אני משתיק אותה חזרה.

כי שתיקה, יפה היא לכדושים טובים. כן.

זה כבר מספר שבועות משהתקבלה הידיעה על זיהוי כדוש מדויק בגזרת יפו. קצין בינה רשתית כדושית נועם חזר ממשימת איסוף במאפיית מרגוזה, ימים לפני שעזבתי את הפרוייקט בתל אביב

מצאתי את את עצמי מסתובב ברחובות יפו, מחוץ לעיר העתיקה. זה זמן עבר מאז שהייתי פה. והנני, סופג קצת מהשונות המבורכת הזאת, תרבות קצת אחרת, אנשים שונים במרחק נגיעה ממרכז העסקים הישראלי. נהדר.

ביקרתי כמה חברים יפואים בדרכי. ההרגשה לפגוש חברים ותיקים תמיד תלווה בהרגשת מסע חוזרת, והביקור הוא לא אלא נקודת ציון נוספת שבה דרכינו משתלבות, מחליפים רשמים מהמסע, מחלקים עצות להמשך הדרך, מקשיבים. עד ההצטלבות הבאה. יצאתי אל הרחוב ההביל והחם, כל יורדי הים האלה, איך הם גרים פה? שמתי את פעמי צפונה לעבר המאפיה.

בואכה רחוב יהודה מרגוזה אני בוחן את מספרי הבתים. אך מפספס שוב ושוב את מספר 24. גוגל מאפז מאשר את מיקומי הנכון בדיוק של 5 מטרים. אך מאפיה - אין. האם יהא הביקור לריק?

אני מריח משהו אבל... עוצם את עיני לרגע, ומסתובב.

מתחת לסככה צהובה מסתתר השלט "24". הדלתות סגורות, הכיסאות על השולחן, אך המאפיה פתוחה ומשלחת ריחות אל הרחוב הריק. המשך ישיר לקו המבולבל מאתר האינטרנט, שהוא עצמו לא בטוח אם המאפיה פתוחה עד 19 או 20, תלוי באיזה עמוד מסתכלים...

2 דקות מאוחר יותר אני יוצא עם שקית חומה וכדורים למכביר. אחד כבר בפי, מנבא בשורות. מישהו כאן הכין עוגה טובה ועשה ממנה כדוש במרקם הנכון. הבנה מעולה של מה שכדור שוקולד אמור להיות. ומעל לכל, לא מתוק מדי, עוגת שוקולד אמיתית ומגולגלת, שבטוחה בעצמה. מעט קוקוס שלא מורגש, אך הכדורים לא מוחזקים בקירור, וזה פוגע מעט במרקם.

אני מבקש בכל לשון, שאו את הבשורה ליתר המאפיות בארץ, ולפעם הבאה, תוספת שוקולד מריר דקה מסביב, ומעט אגוזים.

כי פה לא מתפשרים על פחות מפרפקטו.

 

המחיר: 4 ש"ח 

עוּרִי צִיּוּן

הזדכיתי על הלפטופ ועל התן ביס. לא בטוח מה היה קשה יותר רגשית.

ובכך הסתיים הפרוייקט בתל אביב. נותר רק לדחות עוד הצעת עבודה אחת... וזהו, אני מובטל רשמית.

"אבל אתה מחפש עבודה כמובן" לא. "שלחת קורות חיים לחברות כוח אדם?" ממש לא.

צריך גאווה מיוחדת בשביל להיות מובטל במדינה שמקדשת תרבות עבודה אמריקאית. איך זה מרגיש להיות בבית בזמן שהתקשורת חוגגת סביב כל הגה שמוציא שר האוצר לפיד ושאלת השיתוף בנטל עם החרדים רצה בטיימליינים? מעולה. עד שאמצא פרוייקט מספיק מעניין, אמשיך להסתכל מהצד על מעגל העבדות הסמויה.

היה זה מעט יותר מסימבולי לסיים לעבוד בסביבות חג העצמאות. פרשתי כנפיים ועליתי לרגל אל קניון מלחה בבירתינו הנצחית, שם מבחר הרופאים המומחים נוח יותר. כמובן שכדושאי למוד קרבות כמוני לא יוותר על הזדמנות פז זו. לא מכבר שירות הידיעות הכדושי (וואטסאפ על גבי רשת 3G) קיבל ידיעה חמה מהסוכנת יעלה על הימצאות כדורי שוקולד ענקיים בסניף של "מאפה נאמן", המאפייה הכל כך מוכרת לירושלמים, שכבר פרשה לה כנפיים והתרחבה לאיזור גוש דן.

בנקודה זו חשוב לציין שלפני מספר שנים, במהלך שירותי הצבאי, אמרה לי אחת המפעילות שעבדו במקום, שלה גם עבר תעסוקתי עשיר בסניף מאפה נאמן של קניון מלחה ש"אישית לעולם לא הייתי אוכלת במקום הזה, המטבח מלא עכברים".

ובנקודה זו חשוב לציין שבאותה תקופה הח"מ למד זה מכבר באוניבסיטה הפתוחה בעיר, במרכז הממוקם בגנים הטכנולוגיים של ירושלים, מרחק 100 מטרים מהסניף המדובר, והיה אוכל בקביעות ארוחת ערב בדמות הדונטאס-הענקי-הידוע-של-העשרה-שקלים לפני כניסה לשיעור.

מספר שנים לאחר מכן, ועם פרוס 65 שנות עצמאות למדינת היהודים. הקהל הירושלמי לא מפסיק לפקוד את מאפה נאמן מלחה. ואף אני אזרתי אומץ לדלג על מגש הדונאטסים אל עבר מדף הכדושים הלא מקורר. שורות שורות של גושים גדולים חסרי צורה מכוסים בסוכריות לקישוט עוגה. שילמנו על 2 כדושים לפי משקלם. מעניין.

ובכן חברים, לפעמים מספיק להסתכל בקנקן, הכדוש אמנם עשוי בהחלט מעוגת שוקולד כמצופה (בניגוד לכדוש של טל בייגלס), אך רצוי שהעוגה המקורית תהיה טעימה. החזקה בקירור (או פחות מים במתכון) היו נותנים לעסק גם צורה נורמלית. ולגבי סוכריות השוקולד הזולות... רבי ברוך נאמן ודאי היה מתהפך בקברו. הכדוש המקורי התהדר בקודקודו בסוכריות שוקולד עבות עשויות שוקולד איכותי ביותר.

הסוד הוא בפרטים הקטנים, מאפה נאמן. אך אל דאגה, פישלתם גם בגדולים.

אקווה לסקור כדושים נוספים תוצרת עיר דוד בשבועות הקרבים.

עוּרִי צִיּוֹן, הוֹי

עוּרִי הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר
הִתְנַעֲרִי יְרוּשָׁלַיִם

עוּרִי

(מתוך ספר ישעיהו)

המחיר: 5.20 ש"ח

כדוש מהאליטה

חום הקיץ של תל אביב מתחיל לחדור את קירות המשרדים דווקא לקראת סוף היום. מוזר. מוצא את עצמי מדליק את המזגן בשש וחצי בערב, לפתע מקבל שיחה מפתיעה. "רוצה ללכת לסרט בסינמה סיטי?". כמובן.

כבר מזמן לא יצא לי לשלם מחיר מופקע עבור סרט בחדר צפוף ולא מאוורר שמריח כמו משחקיית ילדים בקיץ.

במהלך הנסיעה ניסיתי למצוא שימוש למעט הכישורים שצברתי במהלך הלימודים לתואר שני במנהל עסקים ולבדוק אם יש הצדקה למחיר כרטיס של $10. על בסיס מחקר שווקים מקומי מעמיק שכולל דיבור עם רעות נראה שהמחיר מרקיע שחקים ללא הצדקה נראית לעין. אך, מסתבר שבהשוואה למדינות העולם אנחנו בסדר גמור.

ECA הבין לאומית מצאה שתל אביב היא אחת מבין 30 הערים היקרות בעולם, זה לא מפתיע. מה שדווקא כן, זו העובדה שמתוך יתר 29 הערים שברשימה רק בסיאול וקאראקאס (בירת ונצואלה) תראו סרט בעבור פחות מעשרה דולרים. אפילו בברזיל תידרשו לשלם יותר. וביתר הערים המחירים קופצים מעלה, אפילו עד $24 בטוקיו שבארץ השמש העולה.

ובכל אופן, קפיצה לסינמה סיטי מהווה עילה למציאת הכדוש הבא. ועבדכם הנאמן שוב נעזר בכישורי הטאלנט לכדושים של רעות וידע מבעוד מועד על הימצאות "משהו מיוחד" ב"טל בייגלס", המתפקד גם כבית קפה לעת מצוא.

עבור רובכם טל בייגלס זה וודאי המקום ההוא אליו ברחתם בהפסקות ארוכות מהבסיס-סודי-במרכז הארץ שקיים לידו. או שסתם הייתם צריכים לצאת לשם בשביל לפגוש "גורמים אזרחיים". לעומת זאת, עבור אחרים, טל בייגלס היווה מקום מפגש עם בכירים ביחידות תוכנה ב- 8200 על מנת לעבור ריאיונות מקצועיים ואישיים בדרך לשנות שיבוץ במסלול במסלול עוקף טופס 55, מפקדים ישירים, בכירים ובכלל לוגיקה צבאית כלשהי.

מעניין מי עושה דברים כאלה.

אבל מצאתי נחמה פעוטה בכך שבכירים אלה לא הרגישו נוח לצפצף על המערכת הצבאית בתוך המפקדה עצמה ובחרו לצאת למקום אזרחי. חוסך לבישת מדים בודאות וקבלת דוחות ממשטרה צבאית, בהסתברות.

ולעיקר, 2 מגשים של כדושים בגודל בולדר געשי ממוצע קידמו את פני בבייגליה מוחזקים בקירור כדין. האחת מצופה סוכריות והאחר קוקוס. לאחר תשלום מחיר מופקע תזכו לטעום את אחת ההפתעות בחזית הכדושים המקומית.
טל בייגלס מצאו נוסחה מדוייקת לשלב כמות אדירה של שמנת עם שוקולד ולשמור על טעם לא מתוק מדי ומרקם נכון. למעשה הכדור היה עשוי ליפול על היותו טראפל, אך אין זה טראפל, נסו ותהנו :-).

יחד עם זאת, הכדור לא עוגתי בכלל, כיוון שכולו שמנת ואין זה מה שאני מחפש, אך זו בהחלט הפתעה מרעננת במהלך המסע.

כל מה שנותר כעת הוא להשלים קצת שינה בהקרנה של "אוז".

המחיר: 8 ש"ח

הפתעות על הדרך

כ

החיים בתרבות הישראלית הלוחצת מלווים בשגרה רבה לרוב. מוטמעת במעגל החיים. כולנו מכירים את המסלול המוכר של תיכון-צבא-לימודים-טיול-היי טק-אקזיט. יש ההולכים נגד הזרם ונשארים בשלב ההיי-טק המורחב הכולל משכורת גבוהה-רכב צמוד-סביבת עבודה דינמית צעירה-חופשה שנתית. דיינו.

אך מה הם חיים, אם לא הרגעים הקטנים? "הביקור בישראל נתן לי תקווה", אמר מר אובמה. סלח לי, אבל עוד לא ראית כדוש בפיצוציה בפלורנטין, הרצל 42 אם לדייק. גם אתה היית שוכח מהאיום האיראני.

המציאה של כדוש במקום שלא ציפיתי לי מילאה אותי אושר בלתי נלאה. ציפיה ותקווה. כאילו קימפלת פיצ'ר שלם ולא התקבל אף לא warning אחד, או תשובה ב- stackoverflow בדיוק לבעיה שעוצרת אותך יומיים.

חיש קל לקחתי את הכדור הזול (2 ש"ח) אלי לדירה וטעמתי ממנו. טעם מוכר וקצת יבש מילא את פי. הרבה קוקוס, קצת ביסקוויטים, לא כדור עם הרבה מעוף, אבל עדיין סביר, האם כל בתי הקפה באיזור תל אביב והפיצוציה השכנה מקבלים את הכדושים שלהם מאותו מקור? רפי גינת, לטיפולך. silvouple.

ובכן, אני מניח שגם האכזבות הקטנות ממלאות את תפקידן. איני מתכוון לכך שהזמנת מנה במשלוח של תן-ביס והגיעה אחרת, כי זה כבר גם שגרה. אלא משברונים אמיתיים כמו ביטול הופעתו של סנופ דוג בישראל ב- 2008, שינוי פתאומי של הטיימליין בפייסבוק או ששיקרת לכל העולם במשך 8 שנים ושללו לך את כל המדליות האולימפיות. קורה לכולנו.

ואני עצמי, אשבור את השגרה בשבוע סקי באוסטריה.

 די דיינו.

  

המחיר: 2 ש"ח

געגועי לכדושים יפים יותר

"לא יכול להיות שזה הכל" אני אומר לעצמי, "יימצאו כדושים טובים יותר". שמתי את נעלי ההרים, ירדתי בגרם המדרגות ויצאתי אל הרחוב בדרכי דרום-מזרח אל סופוקאצ'י השכונה של העשירים. הפיח של העיר מטפס במעלה הגרון, מתערבל עם הקושי הכללי לנשום. הגעתי כבר לשדרות 16 ביולי בעודי צועד בנוף המוכר של רצפות עקורות, כבלים חשופים וצינורות ביוב פתוחים. בועט בחול, מתחמק מרוכלי רחוב ויציאות של כלבים. עיני תרות אחר שלט שירמוז, נהגי מוניות צופרים לי, מנסים לעזור, על חשבוני. אבל הנה, אני כבר עולה ברחוב אקוודור, מולי הבניינים היפים, השדרה המסודרת והיפה.

אבל רגע, למה כל כך חם פה? 

מרים את עיני לראות לאיזה מספר הגעתי, "רוטשילד 12"?!

ווייק אפ, איטס דרום תל-אביב.

(יו אר נוט אין טקסס אנימור)

אז כן, מצאתי את עצמי מסאבלט בצפון פלורנטין, והמראות גרמו לי להזות, בכמה לילות שטופי יתושים, שאני קרוב להתאחד שוב עם הכדוש בפרידולין. אך במקום זה אני מוצא את עצמי שם שווארמה בפיתה בצהריים. כן, עם חריף, הרבה. תודה.

רוטשילד 12, שזה גם כתובת וגם שם של בית קפה/בר שנמצא 5 דקות מסף ביתי, ומגיש באופן מפתיע כדושים, והומלץ במקור לפני מספר חודשים על ידי +Reut Ben Zvi. הכדור עצמו מגיע קצת יבש, כמובן שוב מצופה קוקוס (מי המציא את הסטנדרט הזה?) וקצת טעם עודף של ביסקוויטים.

סורי, הקרבה לסמטאות המטופחות של לוינסקי מעלה את רף הציפיות עד לה פז.

 

המחיר: 5 ש"ח